פחדן: קטע מספר עתידני של יצחק בן-נר שלא ייכתב

האיש לא זז ממקומו, התעלם מהציבור המצפה למעשיו, על המדרכה, התנדנד קצת על פי התהום וסקר את המקום שעליו עתיד גופו להתנפץ. אני לא יודע מדוע בחרו כל המתאבדים האלה להתאבדותם דווקא את הבניין המסוים הזה ואת שעות הבוקר. הרי עומדים לתפארה בעירנו הרבה בניינים רבי קומות שלא נהרסו, ולמי שהחליט בנחרצות לסיים את חייו כגופה קרועה, מרוצצת ומדממת על המדרכה או על הכביש, כי אז קפיצה מהקומה ה־37 של בניין סי.אל.סי או מהקומה ה־52 של מגדלי רקיע־סקיי, ובאישון לילה, הייתה מבטיחה הצלחה מוחלטת. קפיצה מקומה רביעית ולאור היום, חשבתי, מעוררת חשד בכנות כוונותיו של המתאבד, למען האמת. אולי הוא רוצה שיחזו בו כמה שיותר אנשים. אולי מייחל שיספיקו להגיע ולמנוע ממנו את הנפילה, לפני שיצעד צעד גורלי אחד אל החלל הריק.

אני מכיר אותו, אמר אחד רזה עם עיניים מתרוצצות בקול מתריס של ״הרי אמרתי לכם״, ונקב בשמו של משורר די ידוע, שנאשם לפני כשנה שגנב בית שלם, יפהפה ולא מוכר, מכתב יד של שיר ישן של המשורר מהדורות הקודמים עמיחי. הוא חולה סרטן, אמר האיש. לא, אמרה אישה אחת צבועת שיער, ששיניה פורצות מחניכיה לשפתה העליונה, כמו בסיפור על העכברים שהפסיקו לשחוק את ניביהם ואלה גדלו בלי הרף, חדרו לגולגולת ולמוח והמיתו אותם. מה, לא זיהיתם? זה היה החק הזה - היא השתמשה בראשי התיבות חבר כנסת כבמילה עצמאית ודיברה על המתאבד הפוטנציאלי כמי שכבר סיים את חייו - זה היה החק הזה שנעלם לפני שנתיים במעילה, אחרי שלקח לכיס חצי מיליון מהעמותה שהקים ואחר כך נדבק באיידס מזונה ואשתו עזבה אותו. זה הוא. אתם לא רואים? האמת שממרחק של ארבע קומות נראתה הדמות הממתינה לעצמה על פי התהום ככל אחד בן 30 עד 50, בלונדיני ורזה.

הלכתי משם. לא הסתגלתי עדיין לסוג זה של בידור, כשאנשים מתגודדים יחד להסתכל במישהו שהחליט לסיים את חייו, מפחד, מייאוש או ממיאוס, בקפיצה גדולה אחת לתהום. המשטרה, שלא הצליחה לעצור את התופעה המתפשטת בעונשי כליאה ומלקות, משכה את ידיה ממנה ואיש כחפצו יעשה.

האם יום אחד גם אני אשאיר מאחורי את כל החובות, המחויבויות והחיבות, את כל האחריויות, ההגיונות, התקוות, החרדות והייאושים, אעלה במעלית (אם יהיה חשמל) או במדרגות לקומה גבוהה או לגג של בניין קורע שחקים, אעבור את המעקה ואתייצב על עמדת הקפיצה הצרה, ללא ורטיגו ופחד גבהים ואקפוץ, גופי למטה ונשמתי למעלה?

לא. לא אעשה זאת. אני אדם מאוזן, קוהרנטי ומציאותי. חוץ מזה, אני פחדן והפחד שומר עלי. כל ימי אני פוחד.

הקטסטרופה הקבועה שמעבר לפינה היא חלק בלתי נפרד ממהותי: החושך יוצת באחת, ללא התראה, לבוהק מסנוור, מסמא עיניים; השקט חורש הרעות יתפוצץ באחת לרעם קורע אוזניים. זו האמונה של הפחדנים, שהפחד יסכל (זמנית) את הקטסטרופה, אבל היא תמשיך להיות תלויה על זיז לא נראה. אני פוחד, משמע אני ממשיך להתקיים. פחד תמידי כחלק מהוויית החיים, כמין מחלה סופנית. פחד שנמצא בפיקוח מאוזן וזהיר, כדי שלא יהפוך לחרדה משתלטת ומשתקת; פחד שמסתגלים אליו ואפשר לחיות איתו ובו, לשמוח, להתאוות, לרעוב ולשבוע ולשכוח אותו מדי פעם (אך הוא תמיד נשאר ומתקתק באונה הימנית למעלה), ואפשר לצאת איתו למלחמות אין ברירה (כי תרגיש רע יותר אם תתחמק ותתחבא מהן בבית), להרפתקאות מוגבלות או למסעות.

אבל זה פחד, שלפחות לא מהמם את כל החושים ולא מונע עמידה על כבוד שנרמס, עם כל הסיכון שבכך (ורק שהרתיחה הפנימית והעלבון לא יתלקחו ויגברו על הזהירות שבעמידה מול העולב). זהו פחד מכל בדיקה רפואית (אבל לא בריחה מהבדיקה ולא התכחשות לתוצאותיה, גם אם קשות, ויכולת עמידה בכבוד בתוצאות קשות). חרדה קבועה מאיחור הבן או הבת לשוב בלילה אל המעוז הביתי, או האישה שהתעכבה בעבודה ולא שבה בזמן ולא הודיעה על כך. 

או שזו חרדה מול אלימות המתלקחת מול עיניך כשאתה יורד לרחוב (עוד סיכון יומיומי), או חוזר מהעבודה (עוד יום של הסתכנות עומד להסתיים).

אתמול, למשל: גבר מכה גבר אחר. איש קטן, שרירי, חמת רצח בעיניו, מכה בכוח בגבוה, שמנמן, רופס. מכה ומוכה. תתערב ותסתכן - או שתתעלם ותתכחש (לא ראיתי, לא שמעתי, לא כעסתי)? וגבר שמכה אישה, כמו שקרה לפני חודשיים במגרש הזבל מאחורי מרכז הקניות ביימי, שזה עוד יותר חמור. אנשים עקפו, כדרכם המפחדת, את המכה והמוכה. 

אני חשבתי שאיאלץ להתערב, דוחה את הפחד הגדול לאחר כך, מנסה לשכנע בזהירות, בדיבור, בגערה, מנסה להימנע מחיכוך, עוצר את ההתלקחות המתגברת למול תשובתו המאיימת ומבטו הבוער המטורף של הגבר האלים. אני כועס על עצמי כששוב ושוב אני נקלע למאבקים לא לי. הרי נשים הן חזקות ויודעות לשמור על עצמאותן ועל עצמן, ואלה שאינן יודעות, זה גורלן. אז מה לך ולזה?

כמו במקרה של הבחורה עם השיער הצבוע בתפוז עמוק, בנחלת בנימין בשבע בערב, והבחור הרוסי המקריח והגוץ (מהאלה שהם כבר דורות בארץ אבל מתעקשים ביהירות להמשיך לדבר ביניהם בשפה ההיא), שבעט בה שוב ושוב, כמו באתון מרוטה ורצוצה, הסופגת הכל. ואתה לא מצליח להימנע מלהתערב. אתה חוטף מכה, מחזיר או מנסה להחזיר -ורק אחר כך, עם השמחה שזה נגמר, מתחיל הפחד, באיחור, לבצבץ, כמו דם מתחביש לבן, כאומר, הלו, היית צריך לפחד ככה אז, לפני העימות, ולא עכשיו, אחרי. ומה אם המכה יבקש לנקום ויצליח בדרכי פלא לאתר אותך? וכך אתה הופך למין פרנואיד.

כפחדן מוכר בעיני עצמו יש בי גם הרתיעה מלנקוט עמדה ולהחליט החלטות קשות שמחוץ לתחום ההכרחי במרחב המחיה שלך. ההצטמצמות במרחב שלך היא המעניקה ביטחון. והפחד לאבד את הפחד, שהוא חומת המגן הזהירה שלך, הוא לא פחות גדול וממשי. אני פוחד, משמע אני קיים. אני קיים, משמע אני פוחד. ובכל זאת, הנה אני פורץ מעצמי ומתערב במריבות אלימות של אחרים. אבל הפחד נשאר.

אני לא פוחד רק לעצמי ולסביבתי הקרובה והאישית. הרבה פעמים אני מוצא עצמי נתקף חרדה מסיבות אחרות, כלליות. למשל, ההתאבדות הקשה, הלא מפוענחת, של ארבעת בני משפחת בוגר. האב דני, צנחן ולוחם בעברו, איש עסקים מצליח, פעם ממקימי מפלגת שאל״ה וממנסחי החזון שלה וחבר כנסת לתקופה קצרה מטעמה; אשתו קארן, פעילה במרכז לילדים מפגרים; בנם אדם (האם היה אומר להגנתו, בוויכוחים, ״אני אדם בוגר״?), שהיה גאון הייטק מגיל 16; ובתם עלמה, ציירת יפה ומוזרה, שנזרקה מבצלאל לאחר שהאשמתה את אחד ממנהלי המגמות הבכירים שם בהטרדה מינית הוכחה בבית המשפט כשקר. אבל היא הצליחה מאוד כאמנית אור ועמדה להינשא לאהובה כשכל ההתאבדויות הסדרתיות האלה קרו. האב על קבר בנו, ביריית אקדח (הבן נהג את מכונית הספורט שלו במהירות 300 קמ״ש לתוך קיר בטון), האם נטלה עשר גלולות ״צומקל״ והבת הטביעה עצמה בבריכת המשפחה.

בעצם, לא סבלתי את דני בוגר, למרות שכמעט לא הכרנו אישית. פה ושם החלפנו כמה מילים, כשהייתי חצי פעיל בהקמתה של התנועה החדשה. כבן 22 הייתי אז מלא תקוות וזעם. והוא, משהו בהתרסה התמידית שבדיבורו, מין עמדה של ״הרי אמרתי לכם״; משהו בסנטר הרבוע, בחיוך הקטן, הבוטח והשאנן, של מי שיודע יותר אבל לא מגלה, הסליד אותי קצת, גם בשנים שלאחר מכן. האמת שטעיתי בו לכל אורך הדרך: חשבתי שהוא שאפתן פוליטי ללא מעצורים - והנה פרש מרצונו מהכנסת ומהמפלגה; חשבתי שהוא אופורטוניסט, אך בראיון אחרי שנים אמר ששאל״ה הייתה בעיניו התקווה האחרונה לאיזשהו ביחד, שישמר את המיטב הישראלי הנכון, אבל נואש מכך כשראה את הדיסאינטגרציה בין הצדדים הפוליטיים המתמודדים בשנאה הדדית, הימין הקיצוני המתון והימין הקיצוני המטורף, ובין התמימות חסרת האונים של יובל לעורמה של חרשן ולחלקלקות של שפרית. ושלא היה שום יחד שם, אלא מאבק גלוי של כל אחד בכל אחד.

אבל גם אז, כשנגלה לי שבוגר מנסח היטב את מה שהתרוצץ גם בי, כספקן שלא משוכנע לגמרי בתכלית; גם אז הייתי בלבי נגדו, לאמור, למה לא קמת ואמרת זאת? למה לא פעלת להשגת תמיכה של רוב מייסדי המפלגה, כשרק שני מנדטים נוספים או זיוף תוצאות הצבעה עמדו בינה לבין מהפכה שלטונית אמיתית בישראל? הרי רובנו חשבנו כמוך ורצינו במישהו בעל יכולת מעשה וכישורי הנהגה טבעיים להוליך קו פעולה אחד ומוסכם, נכון וצודק ככל האפשר. זאת הייתה בריחה של נוחות, אמרתי לעצמי.

והנה ההתאבדות המשפחתית הזאת, ששום מכתב לא נשאר אחריה להסביר איך מתוך הנוחות הזאת, ההצלחה הכלכלית והאישית, שביעות הרצון לכאורה וההרמוניה לכאורה - מתפרץ מעשה נורא ומייאש כל כך, כאילו בלי סיבה? מה גרם לזה, לעזאזל? מחלה סופנית של אחד מהם, שלא אפשרה לאחרים לעמוד בה ולחיות אחריה? איום כלשהו? גילוי של סוד משפחתי מצמית? הכרה משותפת שלמרות ההצלחה האישית והחומרית כביכול ומראית העין של יופי, שלווה, בטחה והרמוניה, יש דברים עצומים פי כמה, שאומרים בואו נשים לזה סוף? מה גרם לזה, לעזאזל? חידה. כאילו ראש המשפחה שנכרתה באחת אומר אני מסרב להיות סמל ישראלי כלשהו, בעברי, במעשי, במחשבתי הפוליטית, החברתית והאישית. אל תוציאו מהמעשה איזשהו לקח אישי משום שאתם לא יודעים ולא תדעו מדוע, ומשום שכל הזמן תחזרו לעסוק בטפל, ב״מדוע הם עשו זאת?״, ולא בעיקר.

ומהו העיקר, לעזאזל? בכל זאת, המוות הלא אלים הזה - מתו בלי טיפת דם אחת - זעזע בי משהו, עמוק בפנים, וחיזק את הפחד הבסיסי שלי. אולי מפני שב־ עוד 10, 12 שנה אגיע לגילו של דני בוגר. אולי מפני שבתוכי כבר רובצת תודעת המוות, הסיום, הקץ; קץ כל הקצים. ״דמו לכם את המוות״, כתב חנוך לוין, המחזאי הקלאסי מהמאה ה־20. ״דמו חושך מוחלט - ואז דמו חושך עוד יותר״. ואני אף פעם לא פחדתי מהחושך, כילד. אז למה זכר מותם האפל והלא מפו־ ענח לא מניח לי כבר חצי שנה, מציק ומתגרה בי. הרי מזמן הפכנו לאוטיסטים בכל הקשור לחוויית הכאב והאובדן המשותפת. סבא שלי השתתף כחייל במלח־ מת ההתשה - ובימים ההם, סיפר, מותו של כל חייל שנורה על קו המים, בתעלה, ממארב או מצלף מצרי,

הפך מיד לאבל לאומי. התיאטרונים ובתי הקולנוע היו ריקים מאדם. והיום, כמו במלחמה המתמשכת במזרח אירופה, אדם מתחיל את יומו בלי לדעת איך יסיים אותו. כל יום שהסתיים לו בשלום, הבן אדם נד בראשו, בסיפוק ובהשתתפות רגשית סמלית להרוגי הפיגוע היומי, מכין לעצמו סנדוויץ' ולועס אותו מול צילומי הזוועה והיגון בטלוויזיה. כי הלב גס בכל אלה. כי מי שהביאונו לכך אשמים בזה שהלב גס. כמה יכול אדם להשתתף בסבל האחרים ולא להודות לשמיים שמנעו ממנו, אישית, את הסבל הזה, בפגי־ עה בו או ביקיריו? ומה עם ההרוגים בפיגועי הטרור הנמשך בתוכנו וסביבנו כבר כמה דורות, בלי מנו־ חה? ומה עם הטרור שאנו עושים איש לאחיו בסופ־ רמרקט או בתחנת אוטובוס או בפיצרייה או בשוק? טוב, כשאין לך תשובות, אפילו לעצמך, מוטב שלא להעלות שאלות. המבוכה היא התשובה ומקום המ־ קלט, כי תמיד מגיע מצב שהדבר היחיד שעליו אתה יכול לסמוך הן הספקות שלך. אז צקצק קצת בלשונך ותתרכז בסנדוויץ' ובטעם הטונה הטבעונית במיונז. ככה התקהה הרגש.

ובכל זאת, למה התאבדות משפחתית זו כה ממררת את חיי?

את משפחתי שלי אני רואה בקביעות מאז הגירושין, אחת לשבוע. היחסים קורקטיים. שני הבנים כבר גדולים ולאחד יש בת זוג בהריון. אשתי הכניסה לדירה גבר חדש, צעיר ממנה בעשור. מהנדס מכשולי רשת באוויר.

גם אני אינני מוצא עצמי בודד. תמיד יש מישהי בודדת יותר, שתולה בי תקוות. הנוכחית בוודאי תביא עצמה הערב לדירונת הגירושין השכורה שלי ברחוב גיבורי צוק איתן, כמו מתנה שהנחיצות שלה לא בדיוק ברורה. עניין הנחיצות הוא לה סוג של טסט קייז. מין אתגר. היא מגיעה ומוציאה את המפתח שאני משאיר בקרקעית תיבת הדואר של הדירה השכנה, שאינה מאוישת כבר זמן רב. בעליה הצליחו להסתלק בזמן. היא מביאה עמה צרור של כוסברה ופטרוזיליה משום שיש בכך משהו ייחודי; סימבולי: הפיקנטיות, הרעננות (עד כמה שהצרור יהיה רענן, כשנקנה אתמול אצל הירקן בפינה, שקיבל אותו שלשום, אחרי שנקטף, מן הסתם, בחממת מעבדה אורגנית ואלקטרונית עוד יום אחד אחורה). ויש בכך מן ההשתייכות - ארוחת הבוקר למחרת. סלט קצוץ קטן עם הרבה עשבי תיבול (במלים אחרות, להתעורר כאן, איתי, בבוקר). היא הייתה רוצה שאזכור אותה -בתימהון, בחיוך מתנשא, בחשש קטן - כמי שמביאה עצמה אלי בדרך שונה וייחודית.

כשאכנס לדירה ואעלה את האור, והיא על הכורסה, יחפה ואסופת רגליים, תסתכל אלי בחיוך חושש, מוכנה לכל תגובה מקשת התגובות שתעלה על פני ורק לא להבעה הספונטנית שלי - כמו־רתיעה, כמעט־ בחילה - מול הפתעה חוזרת ולא מאוד רצויה.

אבל כשאני מגיע בערב, מאוחר, והיא איננה, אני נושם לרווחה, לא מעלה אור, מחמם לי מנת חירום, חביצת סלרי ובוטנים, שותה משהו חם ומשהו קר ומשהו חזק, מסתכל קצת בקיר־מסך, נוטל כמוסת אושר גנואקטיבית וכדור שינה ״דרימון״ בעוצמה עשר והולך לישון.