"אישה אחת שמכרה את גופה והתאבדה, הצליחה להיכנס לי לתוך הלב"

נשים יפסיקו למכור את גופן? גברים יפסיקו לקנות את הסחורה? תוך 30 יום כל הנוגעים בדבר (אולי השימוש במילים האלה דווקא אינו מתאים במקרה הזה) ימצאו עבודה באיזה משרד אפור ברובע ההייטק, ישלמו מסים ויתעבנו על חוסר ההתאמה בין החופשות בבתי הספר לבין ימי החופשה הניתנים לשכירים? מה יקרה בעוד 30 יום? מה כבר יכול לקרות ב-30 יום?

בצער אני מנחשת שהיא לא היחידה. הסיפור שלה התפרסם אבל היא רק אחת, אחת מני רבות ורבים. בצער אני מנחשת שלרובנו הסיפור הזה עבר מעל הראש או במעבר שבין האוזניים או בכל מקום אחר שבו אנחנו לא נצטרך לחשוב על מישהי ששוכבת עם גברים תמורת תשלום לילה אחר לילה, יום אחר יום, מוחקת את הזהות שלה, את הגוף שלה, עד שלא נשאר דבר. לא אצלנו, אצלנו זה לא יקרה ולכן אין סיבה להתעכב על זונה שהתאבדה.

את הבניין בפין 1 הרסו בשבוע שעבר. לא הייתה דרך טובה יותר לכבות את פתיל חייו האכזרי של הבניין הזה, להשמיד ראיות ולהעלים עדויות של קירות, שלו יכלו לדבר היו גם אז מעדיפים שלא. במקומו ייבנה בניין מגורים, שבע קומות, כמו בסרטים האמריקאיים על הבניינים שנבנו מעל בית קברות אינדיאני ואת דייריו רדפו הרוחות. הדיירים הקודמים התפזרו, גם כאן, אלוהים יודע לאן.

בטח שלא לפתוח דף חדש במושב בשרון או משהו כזה אלא יותר בכיוון של הפינה הבאה בבלוק אם הבוסים יאפשרו להם בכלל לעמוד שם. הבניין נהרס והנשים ישכחו מה שהן עברו, המכורים לסמים פתאום לא ירגישו את הצורך במנה, כולם ירגישו ששוב בטוח ללכת לרחוב, ומספר הדיירים בדירות באזור יירד מ-20 בחדר ל-15. מזרח תיכון חדש.

בינתיים שר הפנים מחליט שהדרך לטפל בבעיית המסתננים היא לאסור עליהם להגיע לתל אביב ולאילת.

אף אחד עוד לא לגמרי הבין איך האיסור הזה ייאכף, אבל העיקר שהמילים נאמרו. אני בטוחה שרווח לתושבי דרום תל אביב, רווח לתושבי הערים האחרות ורווח לעובדים הזרים – הנה סוף-סוף המדינה מחליטה על מדיניות. ככה אנחנו. אנחנו לא פותרים בעיות אלא מטאטאים אותן מתחת לשטיח או מחוץ לאילת או לרחוב פין מספר 3.

הכלל האנושי אומר שחלוקת הצדק לא יכולה להיות שווה. ניסו את זה בכמה מקומות בעולם, אפילו כאן, וזה לא עבד. מפה לשם הכלל הזה הוכיח שאין דבר כזה "פער קיצוני מדי", שני עולמות שחיים במקביל. הראשון הוא זה שבו אני וכנראה גם אתם חיים – גם אם קצת קשה מצליחים להסתדר. יש חינוך לילדים, אוכל על השולחן, בגדים על הגוף ויש פנאי. יש מותרות. בעולם השני חיים מהיד לפי, ממנה למנה, ממזרן למזרן.

בעולם שלנו יש כאלה שאומרים שהאנשים שנמצאים בעולם השני בחרו להיות שם: "זנות זה אחלה כסף", "הן אוהבות מין", "הן יכולות לעזוב בכל רגע". חיפשתי מטפורה להדגים את המרחק של האמירות האלה מהאמת, אבל כולן נראו לי קרובות מדי. אני לא מאמינה ביכולת שלי לטפל בתעשיית הסחר בנשים בעולם, הלוואי שהייתי קצת יותר פעילה בתחום.

אני מניחה שמה שאני מנסה להגיד הוא שהשבוע אישה שאני לא מכירה נכנסה לי ללב. הלוואי שהייתי יכולה לעזור לה כפי שהיא עזרה לי להודות על כל מה שיש לי וגם על מה שאין. היא כבר לא צריכה את הרחמים שלי, אבל לחברות שלה עוד אפשר לעזור.

גם הלילה ישלמו בישראל על שירותי מין. גם הלילה מישהי ומישהו יבינו שוב שהם לא מצליחים לצאת מהלופ הזה שמחזיק אותם בגיהינום. אנחנו לא יכולים לפדות אותן כפי שפודים שבויים, לא את כולן, אבל אנחנו יכולים להפסיק לדבר עליהן כעל מי שהביאו את זה על עצמן, כעל מי שמעוניינות בגודל הזה, כעל מי שנהנות ממנו ומ"הכסף המצוין" שהעסק הזה מביא. אנחנו יכולים לדבר עליהן כפי שאנחנו מדברים על בני אדם ולא על סחורה.

עסק אחד נסגר ל-30 ימים. לא פיצרייה, לא חנות בגדים, עסק שמוכר בני אדם. 30 יום, בגלל אישה אחת שהצליחה להוציא כמה מאות להפגנה. מה שווים 30 הימים האלה?

ספטמבר כבר פה וכמו במעשה קסם, כשמגיע 1 בספטמבר אפשר לנשום שוב בערבים. אם אתם גרים בהרים זה ודאי לא נוגע לכם, אבל בחוף, חודשיים שלמים אתה יוצא בשעות החשוכות ומצפה להקלה בעומס החום, מנסה להכניס אוויר בשאיפה אבל אדי המים לא מאפשרים זאת. ב-1 בספטמבר זה משתנה. אוויר מתחיל שוב לזוז ממקום למקום, גם אם רק בערבים, ומחזיר קצת שפיות לרחובות. אם רק הייתה כאן שפיות להחזיר. הלוואי שיהיה כאן אוויר לכולם.