יצחק הרצוג הכריז, בחשאי, על "כוננות גבי אשכנזי". לכוננות הזו נלווית גם תוכנית אופרטיבית לפעולה: הארכת כהונת היו"ר הרצוג עד סוף 2017. מדובר בהארכה של שנה וחצי. על פי חוקת העבודה, צריך לקיים בחירות לתפקיד היו"ר בתוך 14 חודשים ממועד הבחירות לכנסת. זאת אומרת, עד מאי 2016. השנה וחצי הנוספות הופכות את הרצוג, כמעט בוודאות, למועמד המפלגה לראשות הממשלה גם בפעם הבאה. למה? כי רוב הסיכויים שבתוך תוספת הכהונה של הרצוג יוקדמו גם הבחירות לכנסת, ואז אפשר יהיה להגיד שאין זמן לפריימריז ויש יו"ר מכהן ובואו נלך איתו לבחירות. 
כדי לאשר את זה, מתכנן הרצוג, יחד עם שותפים במפלגה, להוסיף במהלך בזק מאות צירים שאינם נבחרים לוועידת העבודה. התוכנית הזו מעוררת מהומת אדירים פנימית במפלגה. חלק מתנגדים, חלק רוצים שגם להם יהיה נתח בתוספת הצירים הזו. הרצוג, בתגובה: "אני עוד לא שם. יש כל מיני רעיונות ותרחישים, כולל פריימריז מהירים, הרעיון שאתה שואל עליו הוא אכן אחד הרעיונות שעלו". מתי תהיה שם, מתי תדע, שאלתי אותו. "בערך תוך שבועיים", אמר. 
על פי המקורות שאיתם שוחחתי, הרצוג לגמרי שם. חלק מהאנשים סבורים שהוא מקווה ללכת למהלך בזק של אישור היוזמה הזו עוד לפני החגים (הסיכוי לכך לא גבוה). הרבה אנשים בחו"ל, המערכת מנומנמת, קרקע פורייה לקומבינות פוליטיות.

אחד משותפיו של הרצוג למהלך הנרקם הזה הוא יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן. על פי התוכנית, חלק מ־500 הצירים שיתווספו לוועידה יהיו אנשים של הרצוג, חלק אחר של ניסנקורן. למה זה טוב לניסנקורן? פשוט מאוד: יו"ר ההסתדרות אמור להיבחר מחדש באמצע 2017. עדיף לו שהבחירות בעבודה יהיו אחרי הבחירות שלו, ולא להפך. בפורמט הזה, כל המועמדים הפוטנציאליים בעבודה יסייעו לניסנקורן להיבחר מחדש, כדי שיירתם לטובתם בבוא העת עם האמצעים והתשתיות של ההסתדרות. לעומת זאת, אם הבחירות להסתדרות יתקיימו רק אחרי שלעבודה יהיה כבר יו"ר נבחר חדש, ניסנקורן יחפש את החברים שלו. עמיר פרץ, למשל, יוכל להתמודד מולו ולזכות בתמיכה לא מעטה של גורמים במפלגה.
המטרה הראשונית של הרצוג במכות המנע הללו שהוא מתכנן הייתה שלי יחימוביץ'. הטוענת לכתר המקורית, האיום הקדמון. גבי אשכנזי וגם בני גנץ היו איום עמום. בחודשים האחרונים האיום העמום של אשכנזי הפך למוחשי. הרצוג נקלע לפאניקה קלה. הוא לא עיוור. פוליטיקה הוא מבין והוא רואה איך רבים סביבו מביטים בעיניים כלות אחר המגעים בין יאיר לפיד לאשכנזי. 
הרצוג, פוליטיקאי מיומן, החליט להקדים תרופה למכה. המהלך שמפורט כאן חוסם, במכה אחת, גם את אשכנזי, וגם את גנץ, יחימוביץ', רון חולדאי ואפילו את עמיר פרץ, אם יחליט להתמודד אף הוא על העבודה (רבים סבורים שפרץ קרוב להחלטה הזו). 
הבעיה של הרצוג היא שהוא לא מבין שפרוצדורה, חוקה והוספת צירים לוועידה לא מקנות מנהיגות. את המועמדות שלו לראשות הממשלה בפעם הקודמת הוא השיג במנהיגות: ניצח את יחימוביץ', נעל את ציפי לבני, זינק בסקרים והפך לאלטרנטיבה מול נתניהו. גם אלף צירי ועידה חדשים ומאתיים קומבינות לא יקנו לו מנהיגות לגיטימית אם בסקרים, למשל, הוא לא ימריא ואם יהיה ברור שמועמד אחר, או אחרת, מביאים יותר מנדטים. 
הרצוג צריך להיזכר באהוד ברק, שהעביר בזמנו חוקה פאשיסטית לגמרי במפלגת העבודה, שהפכה אותו למנהיג יחיד דוגמת קים ג'ונג און הצפון קוריאני, והמהלך הזה סימן את תחילת שקיעתו והקאתו אל המדבר הפוליטי. עכשיו, ועוד מעט ניגע גם בזה, חוזר ברק אל קיאו, וזה נראה כמו שזה נשמע.
2
היד ה־61
גם גבי אשכנזי עוד לא שם. אף על פי שהוחלט לסגור את התיק נגדו, אשכנזי לא ידבר ולא יעשה בטרם זה ייגמר. במקרה הזה, הוא צודק. בינתיים, כל מה שנשאר לו זה ליהנות מהקלטות ברק.
מאחורי הקלעים, הדברים קורים. כמעט כל השחקנים במערכת הפוליטית עסוקים במשימה אחת: איך נפטרים מנתניהו בפעם הבאה. זה משותף לכולם, כולל ליכודניקים. בחודשים האחרונים נפגשו יו"ר יש עתיד יאיר לפיד ויו"ר כולנו שר האוצר משה כחלון יותר מפעם אחת. ליתר דיוק, בסביבות ארבע־חמש פעמים. פגישות ארוכות. חלק מהן התקיימו במרתף המפורסם בביתו של לפיד בצפון הישן של תל אביב. כחלון היה מגיע לשם בגפו, בחשאי.
על מה מדברים? על איחוד כוחות בפעם הבאה. הנוסחה המנצחת היא זו: לפיד, כחלון ואשכנזי ביחד. כחלון שר האוצר, אשכנזי שר הביטחון, לפיד ראש הממשלה. על פי גורמים בקיאים במערכת הפוליטית, הברית כחלון־לפיד כמעט סגורה. עד כמה שדברים בפוליטיקה יכולים להיות סגורים (לא, הם לא יכולים להיות סגורים). זה כמעט קרה בפעם הקודמת. לפיד בא לכחלון עם סקרים שהראו למעלה מ־20 מנדטים משותפים. כחלון היסס, גם לפיד עצמו לא היה בשל לחתונה הזו. עכשיו, עושה רושם, שניהם בשלים. אם נוסיף להם את אשכנזי, נקבל סוג של בינגו. לפחות על הנייר.
לדיבורים האלה יש השלכות צד מעניינות. אחד המושלכים הללו הוא יואב גלנט. זה לא סוד שהיחסים בין גלנט ליו"ר שלו, כחלון, אינם משופרים (זה היה האנדרסטייטמנט של השנה). כחלון הבין די מהר את גודל הטעות שעשה בגיוסו של גלנט, עכשיו הוא משלם עליה במזומן. הסיכוי שכחלון ישבץ את גלנט ברשימתו גם בפעם הבאה (אם תהיה כזו) שואף לאפס. הוא יעדיף את אבו בכר אל־בגדדי. או אפילו את אורן חזן. גלנט יודע את זה מצוין. גלנט גם מודע למגעים השונים עם שנוא נפשו, אשכנזי. במצב הדברים הזה הופך גלנט למטען צד אנושי. לא, זה לא יקרה לו פעמיים ברציפות. הוא לא ייתן לחבורה הזו להפוך אותו לשטיח שעליו תצעד לשלטון. במצב הדברים הנוכחי, יש מצב שגלנט יפתיע ולא יצביע, בסופו של דבר, בעד התקציב.
הדרך היחידה להפיל את הממשלה מבחוץ היא באמצעות התקציב. הפלת הממשלה באי אמון זקוקה ל־61 ידיים וממשלה אלטרנטיבית. אין כאלה. לא ידיים ולא ממשלה. כדי לשרוד את התקציב, הממשלה חייבת 61 ידיים שיצביעו בעד. גלנט הוא היד ה־61. הוא עוד עלול להשתמש בה. האיש הזה, כפי שראינו ביום שישי לפני שבועיים, מסוגל לכל דבר. 
התרחיש הקיצון הזה מוכר גם בלשכת ראש הממשלה. נתניהו ממשיך לחשוד בכולם, כולל כחלון, במזימות נגדו. הוא לא מבין את עקרון הסיבה והמסובב. הוא לא מפנים שהדרך היחידה שלו להיות רגוע בגזרת כחלון, היא לגרום לכחלון להיות רגוע בגזרת ביבי. כחלון, למיטב ידיעתי, באמת רוצה להצליח באוצר וממש רוצה להיטיב עם השכבות החלשות. כחלון כבר היה בסרט הזה עם הסלולר. אחרי שהצליח, ביבי החליט לייבש ולחסל אותו. לכחלון היו תעצומות הנפש הנדרשות לשים קץ לסבלותיו ולהפוך על נתניהו את השולחן. זה השתלם. כחלון לא יאפשר להרפתקה הזו לחזור על עצמה. ברגע שיאמין שביבי לא ייתן לו לעשות את זה, הוא לא יהיה שם.
3
המועמד מהחלל
גלעד ארדן במערבולת. הוא ידע שתהיה התנגדות למינוי גל הירש למפכ"ל, אבל לא העריך את עוצמתה. הדילמה שלו עכשיו היא אם להיאחז בקונספציה הקודמת שלו, או להכיר בטעות מוקדם יחסית, להפסיק את הדימום ולחתוך הפסדים. אני מאמין לארדן שהשיקול היחיד שלו היה טובת המשטרה והמדינה. 
טוב, גם ברפורמה שלו ברשות השידור זה היה השיקול היחיד. הוא ניתק את הרשות מהפוליטיקאים אחרי שנות דור, פירק ובנה אותה מחדש והעביר את החוק בכנסת. אבל אז בא נתניהו, שהצביע בעד הרפורמה בקדנציה הקודמת, והפך את הכל. כאילו לא היה חוק רשות שידור מעולם. ביבי הביא בובת סמרטוטים בשם אופיר אקוניס במטרה אחת: להכפיף את רשות השידור ללשכת ראש הממשלה ללא בושה ובכל מחיר. אקוניס האומלל חוטף את כל האש בתקשורת (כאילו הוא אחראי על משהו), ביבי כמעט לא ניזוק, הכלבים המותשים בתקשורת נובחים אבל השיירה, כרגיל, עוברת.
זה כנראה גורלו של ארדן. הוא ינסה לעשות את השינוי, נתניהו יחריב אותו. גם בסיפור המפכ"ל זה קורה וארדן לא מאמין שהוא שוב באותה סיטואציה. הרצח במצעד הגאווה בירושלים שינה את החלטתו למנות מפכ"ל מבפנים. הוא נקלע לדיכאון קל. הוא הבין שטוב, מהתיק לביטחון הפנים, הוא כבר לא ייצא. הוא רצה ניחוח חיצוני, אבק כוכבים, מישהו שיעיר את המערכת, יטלטל אותה. נתניהו פסל את המועמד הפנימי שלו והציע, מצדו, את יפתח רון־טל (ששייך לחבורה הפנימית סביב היועץ המשפטי לממשלה). 
ארדן המשיך לחפש. כשפגש את גל הירש, נדלק. אפשר להבין אותו. גל הירש הוא באמת אדם מדליק. שיחות איתו הן חוויה אינטלקטואלית, תרבותית, פילוסופית. הבעיה של ארדן היא, שהתאהב ברעיון של הירש ולא בדק אותו מזוויות הבדיקה הנכונות. למנות את הירש למפכ"ל המשטרה זה לשחק באש. אם הפילוסופיה והמלנכוליה ותפיסת העולם המוזרה של הירש לא התקבלו בצה"ל, הן יתקבלו במשטרה? ארדן החליט ללכת על מועמד חיצוני, וזה בסדר. הבעיה היא, שהמועמד שלו בא מהחלל החיצון.
בואו נעשה סדר בעניין גל הירש: ההתנפלות האישית עליו מגעילה. יש לו יתרת זכות ענקית במאזן התשלומים עם מדינת ישראל. בימים האחרונים דיברתי עם אין ספור עדי ראייה למחדליו של הירש כמפקד אוגדה וקצין, ועם אין ספור מליצי יושר הפוכים לגמרי, באותו נושא. גם עניין ההורים השכולים יצא מפרופורציות. השיא הגיע בשיחת טלפון מבוימת ומצולמת של הורה שכול לשופט טירקל. תגידו, יש בתולדות צה"ל מפקד אוגדה או אלוף או רמטכ"ל שלא נפלו אצלו חיילים כתוצאה ממחדלים, החלטות או טעויות? אם התרבות הזו הייתה נהוגה כאן מקום המדינה, לא היו בישראל מנהיגים. ואולי לא הייתה מדינה. אסור שקצינים בשדה הקרב יחששו ממה יקרה בעוד 15 שנה, כשיהיו מועמדים למשהו. הורים שכולים הם אנשים ששילמו את המחיר הכי יקר לטובת המדינה, אבל זה לא מקנה להם שום תוקף בדרישות אולטימטיביות אלה או אחרות. את האמת הזו צריך להגיד. נקודה.
הכי פתטי היה מצעד המפכ"לים והניצבים שארגנו את המרד נגד הירש ביום רביעי בערב. חברים, תירגעו. לא גלעד ארדן דרדר את המשטרה למצבה. אתם אלה שחתומים על זה. הניוון במשטרת ישראל נמשך עשורים. הדבר היחיד שמעניין שם באמת הוא הקידום, התפקידים והכיבודים. תרבות שלמה של אפסות מקצועית ונהנתנות אישית התפתחה שם במהלך השנים וארדן נשבע לפוצץ את זה. גל הירש אמור היה להיות הדינמיט. הבעיה היא, שהפצצה התפוצצה על מפוצציה. לפחות בינתיים. 
המינוי של הירש בעייתי, בלשון המעטה. ארדן לא בדק מספיק טוב את הסחורה. יש דברים שלא עושים. לא מביאים תת אלוף, מקפיצים אותו שתי דרגות והופכים אותו למפכ"ל. כשרצו להביא טיייס עטור תהילה מחיל האוויר, תת אלוף יעקב טרנר, למשטרת ישראל, לא עשו קיצורי דרך. מינו אותו קודם לראש אגף משאבי אנוש של המשטרה, שיכיר את הארגון מבפנים, ואחר כך למפקד מחוז המרכז בדרגת ניצב, שיכיר את העבודה בשטח. רק אחר כך הוא הפך למפכ"ל. הירש לא עשה אף תפקיד מטה במטכ"ל. לא ניהל שום מסגרת נרחבת. אין בו שום כישור המתאים לעבודה משטרתית. משטרה היא מקצוע. הוא נטול ניסיון, בעל רקורד בעייתי, שובל ענק של אויבים ושפה שאינה ניתנת להבנה. אם הירש יהיה מפכ"ל, הוא הראשון שיזדקק לא רק לדובר, אלא גם למתורגמן.
הרטוריקה של הירש היא נקודת החוזק שלו, וגם חולשתו. כשתדרך את לוחמי "אלכסנדרוני" בטרם כניסתם ללבנון במלחמת לבנון השנייה, הוא נשא נאום ארוך, נמלץ, עמוס "השתבללויות" ו"נחילי צרעות", עד שבסוף נאלץ אחד המ"פים להרים יד ולשאול אותו, "המפקד, מה עם הערבים?". עכשיו נסו לתרגם את זה למשטרה. שם בכלל לא יבינו מה הוא רוצה והבעיה העיקרית היא שגם הוא לא יבין מה הוא רוצה כי ייקח לו לפחות שנה ללמוד את המשטרה. המינוי שלו הוא הימור מטורף. כשמביאים קצין זוטר (תת אלוף, מקביל לתת ניצב) ומקפיצים אותו לראשות מערכת ענקית (רב ניצב, מקביל לרב אלוף), הקצין הזה צריך להיות מעל ומעבר לכל מחלוקת, קונצנזוס מושלם, כוכב שביט מהסוג שזורח בשמיים פעם בדור. ובכן, גל הירש הוא לא כוכב כזה. הוא יותר חייזר.
בתשע השנים האחרונות הוא מגויס למשימה אישית הרואית, סיזיפית, גורלית (מבחינתו). טיהור שמו. זה נראה כמו קמפיין מתוזמר, מבוים ומחושב. גל של כתבות, אמירות, הודעות. הירש השיג לא מעט הישגים בתחום הזה. הנאום הקצר של איזנקוט בזכותו לפני מספר שבועות, האמירה של השופט וינוגרד, הבדיקה של השופט חשין. הוא היה צריך להסתפק בזה. אבל הירש הוא לא אחד שיסתפק במועט. הוא רוצה ללכת בכל הכוח, על כל הקופה. הקמפיין הזה היה אמור להוביל אותו לתפקיד ראשי. הוא רצה אלוף, אבל שני הרמטכ"לים האחרונים (גנץ ואיזנקוט) לא הסכימו, כי הפצ"רים שלהם לא זרמו. אז שיהיה מפכ"ל.
הטור המלא של בן כספית מתפרסם מדי יום שישי ב"מעריב סופהשבוע"