לצייץ או לא לצייץ

אני לא משתמשת תכופות בתחבורה הציבורית. לא כי אני מרגישה טובה מדי בשביל זה - אלוהים יודע שלהיתקע בפקקים בפיג'ו 107 שהמזגן שלה לפעמים מקרר ולפעמים יורק עלייך אוויר שנותן תחושה של הבל פה חם של בולדוג ענק, זו לא בהכרח אפשרות זוהרת בהרבה מאוטובוס מפויח שתקוע בסמוך לצומת מעריב - פשוט לא יוצא לי כי, ובכן, יש לי רכב. 
 

אז בשבוע שעבר נסעתי ברכבת, ולא הייתי מספרת לכם את זה אם יומיים אחר כך לא הייתה מכה בי ההבנה שפספסתי את הזדמנות חיי להפוך לכוכבת טוויטר. 
 

בספסל מולי ישב זוג, נשים לסביות יפות, שניהלו דיאלוג דרמטי במיוחד על טיב מערכת היחסים שלהן. היו שם כל החומרים שמהם עשויות טלנובלות - בגידה, שקרים, האשמות, כעס, בכי, סקס (רק דיבורים). 
 

הן ניהלו את השיחה הערה הזו בווליום שחדר גם מבעד לאוזניות האייפון שלי, ומצאתי את עצמי מאזינה בכפייה לסיפור חיים שאינו שלי. לא נעים להודות, אבל זו הייתה שעה ורבע של אסקפיזם טהור, כזה שאני מחפשת בדרך כלל אונליין, בסנאפצ'טס ובסרטוני יו־טיוב של אחרים. הפעם זה ישב ממש מולי - חלון הצצה לחיים של אחרות. 
 

לשנייה עברה בי מחשבה נוראית: האם עלי לצייץ על מה שקורה מולי? הרי אנחנו נודדים לשם היום באופן כמעט אינסטינקטיבי. כל דבר משעשע, מעניין, מוזר או מסקרן שניתקל בו מיד ילחץ לנו על פלאג השיתוף המוטמע עמוק בתוך אישיות הניאון שלנו. 
 

אני מבינה עד כמה המחשבה הזו משובשת כשאני חולפת על פני שלטים מצחיקים או נתקלת בתופעות ביזאריות בזמן נהיגה, ובמקום להשתעשע ביני לבין עצמי מתבאסת מכך שאין איתי אף אחד באוטו שיכול לצלם ולהעלות את זה לפייסבוק.
 

אז שקלתי לרגע אם לשתף את האחרים בשיחה שאני עדה לה, אבל איכשהו המחשבה הזו בוטלה באחת על ידי מחשבה אחרת, בוגרת ומיושנת יותר, שאמרה לי: אל תחדרי להן לפרטיות עד כדי כך. אפילו פרגנתי לעצמי טפיחה קטנה על השכם על כך שאני אדם כה בוגר, אכפתי, מלא התחשבות בסביבה.
 

איזו טעות. יומיים אחר כך בער הטוויטר מסיפור שזכה להאשטג #PlaneBreakup. אישה בשם קלי קיגס ישבה במטוס שמיאן להמריא והייתה עדה לפרידה של בחור מהחברה שלו, ולהתייפחויות של החברה בתגובה. היא הפכה את הסיפור ללייב טוויטינג, שתפח בשניות לאחד הסיפורים הכי טרנדיים ברשת. 
 

קיגס ציטטה את הבחורה שאמרה לחבר שלה דברים כמו "נהדר. פשוט נ־ה־ד־ר. אני כל כך שמחה ששילמתי 40 דולרים נוספים בשביל להיות איתך בטיסה המזוינת הזאת", ו"אני רוצה להיות הכי טובה עבורך ואתה לא מאפשר לי", ואת התגובה שלו "לא אכפת לי" ו"מיציתי את השיחה הזו". 
 

התגובות לציוצים של קיגס התחלקו לכאלה שהתענגו על כל פסיק ולכאלה שהזדעזעו מהחוצפה שלה לעשות את זה לזוג האומלל. במילים אחרות, לכאלה שכבר הבינו איך עובד כל עניין האינטרנט הזה ולכאלה שעדיין בטוחים שהשנה היא 2005. 
 

אנחנו יכולים להזדעזע כמה שמתחשק לנו ממקרים כאלה. במובן מסוים, זה באמת מזעזע שזוג לא יכול כבר לעלות למטוס, להיפרד מול מאה אנשים זרים ולא למצוא את זה למחרת ברשתות החברתיות. 
 

אנחנו יכולים גם להשלים עם העובדה שאלה החיים שלנו עכשיו, שכל דבר שנעשה עלול להיות מתועד על ידי צד שלישי. אף פעם לא נוכל לדעת מי יושב לצדנו במטוס. אני דווקא בעד, אולי זה יגרום לאנשים להשאיר את השיחות האינטימיות שלהם בבית ולא לכפות אותן על הסביבה. 
 

ואז נזכרתי בזוג הלסביות שלי והצטערתי קצת שחמלתי עליו ולא הפכתי את הדיאלוג הפורה הזה שנחשפתי אליו לסדרת ציוצים לוהטת. בפעם הבאה כבר אגיע מוכנה. ותהיה פעם הבאה, כי המזגן ברכבת טוב הרבה יותר מהמזגן באוטו של