חצי נחמה

נהג המונית שהסיע אותי לבית העלמין הוא אוהד שרוף של מכבי. זו הקארמה שלי כנראה. להיתקע במשך 45 דקות במונית בדרך לבית קברות מרוחק מאוד, ולהיגרר לוויכוחים בנושאי ספורט או פוליטיקה. “ספר לי משהו משמח", ניסיתי לשכנע אחרי שהרסתי לו את התוכניות לרדת על “אוהדת הפועל שמתפרנסת מעיתונאות, ומה יהיה, תגידי?", אך הוא, שתק. לנהגי מוניות ככל הנראה אין סיפורים משמחים.

לאחר שתיקה של כרבע שעה, שבמהלכה בהיתי דרך החלון בנופיה ההולכים ומתרחקים של תל אביב, הוא לקח נשימה עמוקה וסיפר לי שפעם היה כדורסלן יחד עם דיוויד בלאט ושזו הייתה התקופה הכי יפה. “אבל תראי איפה הוא ואיפה אני", אחר כך התנצל שהעלה את הנושא, כי קצת קשה להיפרד מדברים טובים “את יודעת, בדיוק כמו מאנשים. אבל כבר שאלת, אז אני עונה". ואז שמתי לב שהנטייה שלנו להתנצל על אכזבות קטנות היא מאוד נפוצה. כאילו שהתרפקות על משהו מהעבר היא מעשה נורא ואיום, ובמיוחד בעולם שכל הזמן מכריח אותנו להביט רק קדימה.

“אז מה יש שם בבית הקברות?", הוא התעניין לאחר שתהיתי אם הוא יכול להמתין כעשר דקות לפני שנחזור ומבלי שאיאלץ לפשוט את הרגל. “בשבילך ההמתנה היא על חשבון הבית". אתם מבינים, זה מה שאני אוהבת אצל גברים. מספיקה שיחת נפש בת שתי דקות וחצי, המגננות נופלות ואנחנו כבר חברים. סיפרתי לו שיש אזכרה לסבתא שלי, אבל זה יהיה קצר, כי מצבות וקברים לא עושים לי כלום, ורק יוצרים בי אנטי־פנימי ומרחיקים ממני את הרגש. “אני מניחה שאני הולכת כי כולם הולכים, וגם כי הפחידו אותי כשהייתי ילדה עם אמונות תפלות על רוחות רפאים".

אלא שזה עדיין מאוד מוזר לי. אולי מכיוון שבדרך כלל אני זו שרגילה לקום וללכת בכל סיטואציה, ולא שקמים והולכים לי. זה לא אגו. אני פשוט כנראה לא יודעת להיפרד משום דבר ומאף אחד. וזאת על אף הניסיונות להקל על עצמי בעזרת כל מיני טקסי פרידה ושחרור כדי להמשיך הלאה איכשהו. “אז את בעצם עושה וודו גם על בחורים שאת זורקת?", הוא שאל ללא היסוס. והאמת, הצליח להצחיק אותי בפעם הראשונה זה שבוע.

ואם כבר מדברים על מערכות יחסים, נזכרתי כי לעומת כמה מחברותי המקדישות מגירה שנהוג לכנותה “שאריות של בחורים", אני מקפידה שלא יישארו לי בבית חפצים מאקסים. גם לא טי־שירטס אהובות ושאריות אפטר שייב שאני נוהגת להחרים לבני הזוג שלי באופן קבוע.

אני זוכרת שנתקלתי לפני כשנתיים במיזם מרתק בזאגרב שבקרואטיה, שהפך מתערוכה בודדת למוזיאון שלם הנקרא: “המוזיאון ליחסים שבורים". בחללי התצוגה מוצגים כל מיני מונומטים שהם שברי זיכרון מכל סוג, צורה וחשיבות של מערכות יחסים שהלכו לעולמן. ובאופן כללי, מדובר באסופת פריטים שמפאת האנרגיה הטעונה שלהם רצוי שלא יהיו יותר בבית. האמת היא שחשבתי שזה רעיון שימושי להקים בארץ אתר כמו חירייה, שיכיל בתוכו פסולת לא ממוחזרת של מערכות יחסים אנושיות על כל גווניהן. אתר שישמש כמעין מצבה שאפשר יהיה לפקוד כשמתגעגעים או לחלופין מקום שבו ניתן לקבור את העבר. בהנחה שזה בכלל אפשרי לקבור עבר שהיינו מעורבים בו רגשית.

ובכלל, הפרשנות הנפוצה שלנו למונח פרידה אינה מדויקת, מכיוון שתמיד נשאר בנו משהו. לאו דווקא צלקת, לפעמים זה רק שלט חוצות מטופש שנורא הצחיק אותנו פעם, כזה שמזכיר לנו חיים אחרים שהיו ואינם.

בעולם שבו הנחמה או ליתר דיוק חצי הנחמה היא כל מה שמעסיק אותנו כי “תמיד יש משהו יותר גרוע", קצת קשה להתבוסס בתוך שאריות פרידה ולא משנה איזו, מכיוון שלא באמת מאפשרים לך. שימו לב כיצד הסביבה לא סובלנית לפרידות ממושכות מדי. זאת אומרת, אם נפרדת מבן זוג שעדיין בחיים, תודה לאל, מוקצב לך זמן מאוד מוגבל להתגבר.

כנ"ל כשמדובר באדם שמת בזקנתו ולא בדמי ימיו, למשל. המקור לתכונה זו טמון ככל הנראה במנגנון ההדחקה היהודי, האמור מתוקף ההיסטוריה להיות מסוגל לשאת רק סבל קולוסאלי. וכמו דייג ששולח אל הים קרס, זורקים לעברנו את “חצי הנחמה", שלרוב לא מנחמת כלל. כל כך הייתי רוצה להניח את ידי על “התעריפון המסווג לפרידות" בפעם הבאה כשאזדקק לכך, רק כדי להיערך מראש ולדעת כמה זה יעלה לי וכמה זמן מאפשרים לי.

מישהו אמר לי פעם, אולי כדי לנחם, שיש פרידות שנועדו להציל אהבה קיימת, אך ברוב המקרים פרידות הגיעו לעולם עם מטרה אחת והיא, להציל את גורלה של האהבה העתידית. נו, גם זו חצי נחמה.