עד ליל 17 בספטמבר צריך הסנאט האמריקאי להצביע בנושא הסכם הגרעין עם איראן. מטרתי היא להציג מה עומד מאחורי ההצבעה. לצורך כך נעזרתי רבות בידע של ידידי פרופ’ חובב טלפז.
לפי החוקה האמריקאית, כאשר הממשל האמריקאי חותם על הסכם בינלאומי, ההסכם הזה יכול להיות מאושרר בשלוש דרכים על מנת שיהיה לו תוקף:
הדרך הראשונה: ההסכם מובא לפני הסנאט, ונדרש רוב של שני שליש מחברי הסנאט ועוד קול אחד על מנת שההסכם יאושרר. במקרה כזה ההסכם ייקרא treaty. לשים לב: מי שנדרש להשיג כאן רוב מיוחס ביותר הוא נשיא ארצות הברית. לא הושג הרוב – אין תוקף להסכם.
הדרך השנייה: כאשר הנשיא מביא את ההסכם הבינלאומי לאשרור הסנאט והקונגרס כאחד. במקרה זה הנשיא נזקק לרוב רגיל בשני הבתים. השיג את הרוב הרגיל – החוזה מאושרר והוא בגדר חוק.
הדרך השלישית היא כאשר הנשיא לא מביא את החוזה לפני הרשות המחוקקת, אלא מאשרר אותו לבדו בצורת "תקנה נשיאותית" (executive order). תוקף אפשרות זאת נמוך, ולכן הנשיא שיבוא אחריו יכול לבטל את החוזה באופן מיידי על ידי "תקנה נשיאותית".
בנובמבר 2014 איבדה המפלגה הדמוקרטית את הרוב שהיה לה בסנאט, ויחסי הכוחות החדשים בסנאט הם אלו: 54 סנאטורים רפובליקנים מול 46 סנאטורים דמוקרטים. לכן אובמה בחר באפשרות השלישית: אני מאשרר, ושהרשות המחוקקת לא תתערב לי ולא תדון בהסכם.
הרפובליקנים רתחו, הזמינו את נתניהו ואיימו להתערב בעניין ההסכם המתגבש עם איראן. ואז, במחצית אפריל השנה הושגה פשרה בין הנשיא לרשות המחוקקת (רפובליקנים ודמוקרטים כאחד), וליבתה היא זאת: הנשיא מוכן שבמהלך חודש (שהפך לחודשיים) לאחר שייחתם החוזה, הסנאט ידון בו ויבחן את ההסכם. ואז, אם הסנאט ירצה לדחות את ההסכם, אז בבקשה שיצביע. אם הוא יצביע ברוב רגיל לדחות אותו (והוא יכול לעשות זאת, כי יש לו 54 קולות של סנאטורים רפובליקנים מתוך 100), אזי הנשיא יטיל וטו על ההצבעה.
כדי שהנשיא לא יוכל להטיל וטו, נדרשים 67 קולות שיצביעו נגד ההסכם. שימו לב שיש כאן היפוך יוצרות גמור: לא הנשיא צריך להשיג רוב מיוחס של שני שליש מחברי הסנאט, או אפילו רוב רגיל בשני הבתים (על פי שתי האפשרויות הראשונות בחוקה האמריקאית), אלא הסנאט הוא שצריך להשיג רוב של שני שלישים (67 קולות) לדחיית ההסכם.
הרפובליקנים רתחו, הזמינו את נתניהו ואיימו להתערב בעניין ההסכם המתגבש עם איראן. ואז, במחצית אפריל השנה הושגה פשרה בין הנשיא לרשות המחוקקת (רפובליקנים ודמוקרטים כאחד), וליבתה היא זאת: הנשיא מוכן שבמהלך חודש (שהפך לחודשיים) לאחר שייחתם החוזה, הסנאט ידון בו ויבחן את ההסכם. ואז, אם הסנאט ירצה לדחות את ההסכם, אז בבקשה שיצביע. אם הוא יצביע ברוב רגיל לדחות אותו (והוא יכול לעשות זאת, כי יש לו 54 קולות של סנאטורים רפובליקנים מתוך 100), אזי הנשיא יטיל וטו על ההצבעה.
כדי שהנשיא לא יוכל להטיל וטו, נדרשים 67 קולות שיצביעו נגד ההסכם. שימו לב שיש כאן היפוך יוצרות גמור: לא הנשיא צריך להשיג רוב מיוחס של שני שליש מחברי הסנאט, או אפילו רוב רגיל בשני הבתים (על פי שתי האפשרויות הראשונות בחוקה האמריקאית), אלא הסנאט הוא שצריך להשיג רוב של שני שלישים (67 קולות) לדחיית ההסכם.
לכן, כל שאובמה היה צריך לעשות הוא ש־34 סנאטורים דמוקרטים יצביעו בעד ההסכם. הוא עשה זאת, והסיכוי שלו לעשות זאת היה מלכתחילה גבוה ביותר. אז על מה באמת יתמקד המאבק מעכשיו? אובמה לא הכי גאה בכך שבעד ההסכם – שעליו כל תפארתו וזוהר מורשתו – יצביעו רק 34 סנאטורים (זה מיעוט "מזהיר"), ושנגדו יצביעו 66 סנאטורים הנותנים בכך ביטוי לרצון של רוב אזרחי ארצות הברית. עניינו המובהק הוא להפסיד "בכבוד" (שמבחינתו זה "ניצחון"), כאשר נגד ההסכם יצביעו לא יותר מ־59 סנאטורים, ובעדו 41 (כי אז יוכלו הדמוקרטים להפעיל "פיליבסטר" ולמנוע בכלל הצבעה). האם יצליח? נחכה ונראה. על זה המאבק.