אם לשפוט לפי כמות הבדיחות, הקריקטורות, הסרטונים, ה'ממים' ושאר מיני ירקות שרצו בפייסבוק, בוואטסאפ ובשאר הרשתות החברתיות לקראת תחילת שנת הלימודים, ניתן להתרשם כי לא היו ימים טובים להורים בישראל כמו ה־1 בספטמבר, שבו מסתיים החופש לילדים ומתחיל החופש הגדול להורים.
 
המכנה המשותף לכל אותן תמונות - כגון תמונת האם הבועטת בשמחה גלויה בילד עם הילקוט ותיק אוכל, ומלווה אותו בקריאת "ביי מתוקי, שיהיה בהצלחה בלימודים. אני כבר מתגעגעת" - הוא רגש השחרור והפורקן המציף את ההורים כשהם נפטרים סוף־סוף מנוכחותם המעיקה והמעצבנת של הילדים במשך ימי החופש הגדול בבית, ומהצורך להעסיק\להאכיל\לבדר אותם כל העת.
אני לא יכול להגיד שאני לא מבין - ואפילו מזדהה - עם התחושה. גם אני עצמי שרדתי בקושי "חופש" ארוך ומייגע עם כמות לא מבוטלת של ילדים מובטלים, ולמרות כל הקייטנות, ההפעלות, חוברות העבודה ומשחקי החברה עדיין מצאתי את עצמי מתמודד עם האתגר המורכב והכמעט בלתי אפשרי, הדורש לשמור על שפיות הילדים בלי לוותר על שפיות ההורים, כמו גם על שמירת הבית ותכולתו.

יחד עם זה, לפעמים נוצר הרושם שלצד תחושת הגאולה שנושא בכנפיו ה־1 בספטמבר, מהשיעבוד לילדים וגחמותיהם, מתגנבת לה גם שמחה של שחרור והסרת אחריות, והכוונה היא לאחריות החינוכית כמובן.
הרי בסופו של דבר, הבעיה העיקרית בחופש היא שאין את מי להאשים. בימים כתיקונם, כשאנו נתקלים בבעיית התנהגות ומשמעת אצל ילדינו, איננו מעלימים עין ומקלים ראש חלילה.

כהורים מודעים ומשקיענים, אנו מפשילים שרוולים ומתמודדים עם הבעיה ברצינות, ביסודיות, ולמרבה הפלא גם בקלות, זאת באמצעות פתרון הקסם של "להאשים". וברוך ה' לא חסר לנו את מי. את המורה, את המנהלת, את החברים בכיתה, את מערכת החינוך, את שר החינוך ואת מי לא. הפתרון הזה מאפשר לנו מצד אחד לא לעשות כלום, ומצד אחר, במחי צקצוק שפתיים ומבע מתחסד, לשמור בקלות על מעמדנו הבלתי מעורער כמחנכים דגולים.
ואז כשבא החופש, זו כבר בעיה - לפתע אין את מי להאשים. כעת האחריות החינוכית מוטלת אך ורק עלינו, ההורים. אם נרצה או לא, החופש הגדול כופה עלינו לראשונה להתמודד באמת עם אתגר חינוך ילדינו. אין פלא שאנו כה מייחלים לבוא ה־1 בספטמבר, היום שבו האחריות החינוכית הזו מוסרת באחת מעל כתפינו ומוטלת על המורה ועל המערכת. כמה טוב לחזור למצב הנעים והנוח שבו תפקידנו החינוכי מתמצה בפעולה פשוטה - להאשים ולהתלונן.
על מנת שלא נתפתה ונאמץ חלילה גישה שכזו, אני רוצה לחלוק עמכם סיפור חסידי קצר שסיפר לנו הרבי:
"כאשר רבינו הזקן - רבי שניאור זלמן מייסד חסידות חב"ד - הוצרך להשיג 'מלמד' עבור בנו, קרא לאברך אחד ואמר לו: עליך מוטלת המצווה לדאוג לפרנסת בני ביתך, ועלי מוטלת המצווה 'ושננתם לבניך' לחנך את בני, הבה ונחליף מצווה במצווה". 
הכותב הוא שליח חב"ד בצפון תל אביב ורב בית הכנסת בסי אנד סאן