השותפה

אני זוכרת שלפני עשר שנים, כשהייתי פעילה חדשה בשומר הצעיר, היינו נוסעים פעם בכמה שבועות לסמינר באחד הקיבוצים (שעדיין לא הופרטו) בארץ. בכל פתיחת סמינר כזה היינו עומדים במסדר של כבוד לדגל המדינה ושרים את ״שחקי, שחקי״. ערב אחד לקחתי מהמדריכה שלי את מילות השיר ותהיתי עליהן. זהו שיר מלא אמונה בנפש ובחמלת האדם, מלא תקווה על טוהרה וחוזקה של הרעות, של החיים ושל החברות.

אהבתי את הסמינרים האלה, של השומר הצעיר. דיברנו המון על ארץ ישראל, על מאמריו של מרטין בובר, על מרד והתיישבות, אבל קצת לפני הגיוס, כשהתחלתי להתעניין מעט בפוליטיקה, גיליתי שלא אוכל למשוך יותר את הצד השמאלי בשרוך של החולצה הכחולה. לא אוכל להיות אחת מן המניין, כי מה לעשות, דעותי קצת שונות ובקווי 67׳ לא הייתי, כך שאין לי סיבה לחזור.

עזבתי את השומר הצעיר עם כאב וזיכרונות יפים, אבל בעיקר עם השיר הזה בראש ואמונה גדולה בבני האדם.

***

יום שישי לפני שבוע. אני משחררת קצת את הגעגוע ליפו ומתחילה לצבוע עצמי בצבעיה של רמת גן, מקום משכני החדש. ביד אחת סל קניות פרחוני שקניתי. ביד השנייה ארנק ומפתחות. החלטתי לרדת ולהסתובב קצת. למען הכנות, ביפו אין אווירה של יום שישי. משהו בקיבוץ הגלויות שם לא נחלק שווה בשווה. אין השעות הכל כך מוכרות של לפני כניסת השבת, השקט הזה כשבראש המנגינה של ״ימים לבנים״. ביום שישי יפו נשארת כפי שהיא בדיוק, קסומה ורחוקה מלקבל עליה צביון דתי כלשהו.

ירדתי במדרגות אל רחוב ביאליק, והנה, הנה השישי שחיפשתי. חנויות הירקות הומות אדם, ירקנים צועקים שמחיר האפרסקים יורד, גבר עם כרס נכנס לפיצוצייה וקונה עיתון (מתחתית הערימה), ואישה בכיסוי ראש מחלקת נרות שבת קטנים (״אם את רוצה את יכולה לתרום כמה שקלים״).

חשתי נטולת דאגות. אפילו עברה בראשי המחשבה לנסות לבשל. אין לי עוד כיריים חשמליות אלא גז ותנור ומקרר גדול. לפני הכל, נכנסתי אל המספרה הקרובה. בחורה בשם אינה פתחה לי את הדלת וקיבלה אותי בחיוך. כשהיא חפפה את שערי חשבתי לעצמי שהשבועות האחרונים בחיי היו איומים. שיברון לב, מעבר עיר, מריבה עם בעלת הדירה הקודמת ועומס בעבודה. חשבתי שסוף־סוף תם לו הטירוף הזה ועכשיו אני יכולה לחזור ולדאוג רק לעצמי.

התיישבתי בכיסא וחייכתי אל הספרית מהראי. רמת גן תהיה לי טובה, בלי דרמות ובלי טלטולים. פה, בשכונה השקטה שבה שכרתי דירה, אנשום קצת אוויר רגיל וטוב.

ופתאום צלצול טלפון. על הקו אמילי, אחותי הקטנה. ״מרסל, יש לך חצר, נכון?״, היא שואלת. ״נכון, אפילו גדולה״, אני משוויצה. ״יש כלבה, בדיוק כמו הכלב שלי אל-ברט. אם לא תקחי אותה - ייקחו אותה להמתה. את חייבת לקחת אותה, מרסל״, היא כמעט בכתה בטלפון.

גילוי נאות: מעולם לא היה לי כלב. היה לי רק דג אחד, קראתי לו ״מר דג״. הוא חי איתי בשתיקה מופתית שלוש שנים, כאילו מבין את צרכי.

״מאיפה באת עם זה עכשיו, אמילי? אין לי כלום בשבילה ואני לא יודעת לגדל כלבה״, אמרתי לה. ״את חייבת, מרסל, אני שולחת לך תמונה, ביי״, היא ניתקה את הטלפון.

הספרית הביטה עלי ואמרה במבטא כבד ״אני לא רוצה מתערבת, אבל שמעתי שיחה שלך. לי יש כלבה זה כמו יש לי עוד ילד בבית, זה טוב בלב, באמת״.

צפצוף טלפון, הגיעה תמונה. כלבה בינונית, פודל, שחורה, עם המון תלתלים שמכסים על העיניים. ומה שרואים בעיניים זה מבט עצוב ועייף.

סיימתי את הפן, שילמתי לספרית ואמרתי לה ״אני אביא אותה״.

״זה טוב, את תראי, זה טוב לך״, אמרה ובירכה אותי לשלום.

כתבתי לאמילי שתשלח לי את הכתובת, שאני הולכת להביא את הכלבה הזאת. לא יכולתי לסבול את עיניה העצובות. וזה לא כי אני איזו קדושה ורבת חסד, פשוט כאילו ראיתי את עצמי שם ואין איש עוזר.

לקחתי מונית לפתח תקווה. אחרי נסיעה קצרה הגענו

למקום. שתי בנות יצאו אלי, וטרינריות. מתברר שמישהו קשר את הכלבה סמוך לגדר של מרפאת כלבים. היא ישבה שם שעות, בשמש הקופחת, בלי עזרה של אף אחד, מוזנחת ורזה, בלי מים ואוכל. איש שעבר שם שמע בכי, לקח את הכלבה והכניס אותה אל המרפאה. הווטרינריות זנחו הכל וטיפלו בה, נתנו לה מים וריססו אותה נגד פרעושים.

״אני יכולה לראות אותה?", שאלתי. ״בטח, תיכנסי", אמרו לי. נכנסתי אל המרפאה וחיפשתי אותה. מהצד היא כבר קפצה עלי. תלתליה, בדיוק כמו בתמונה, ארוכים וגדולים, ועיניה מדברות אלי, אומרות לי ״קחי אותי מפה״. אני לא מדמיינת, נשבעת לכם שזה מה שהן אמרו לי.

קניתי חצי מהצעצועים שהיו במרפאה, אוכל וקולר חדש. ליטפתי אותה ואמרתי לה ״בואי, נלך הביתה״. היא לא התנגדה. במונית, בדרך חזרה, הניחה עלי את ראשה הקטן ונרדמה.

פתחתי את דלת הבית והיא זינקה לתוכו. אבל לא עשתה בלגן, הביטה בי כמו מחכה להוראות. מילאתי לה קעריות של אוכל ומים והתיישבתי על הספה. היא שתתה כאילו פגשה מים במדבר. הביטה בי שוב ונרדמה עלי. כמה תשושה הייתה.

***

ואיך אאמין באדם, ברוחו, ברעותו ובחמלתו כשהוא נוהג כך בחיה חסרת ישע? ואיך אצליח לשים מבטחי במישהו ולדעת באמת שגם בו לא מסתתר יצר סדיסטי ורע עד מאוד?

בערב, לאחר שקפצתי עם הכלבה מהספסל בחצר שלי אל המדרכה, לאחר ששיחקנו עם עצם שקניתי לה, ולאחר שכיבדתי אותה בקבנוס שהדיאטנית שלי לא מרשה לי לאכול, יצאתי לבלות. היא הביטה בי בעיניים מצועפות, רכנתי אליה ואמרתי לה ״אני אחזור מהר״.

סגרתי את הדלת אחרי ונשארתי להקשיב. היא לא בכתה או השמיעה קול. כנראה האמינה לי או הורגלה לנטישה.

לא התרכזתי כל הערב, כשחברי שתו לשוכרה, צחקו וסיפרו בדיחות. מחשבתי הייתה נתונה לה, לכלבה שאימצתי, לדיירת החדשה בבית ובלב שלי, שאפילו אין לה עוד שם.

״את חושבת עליו?״, שאלה אותי חברתי, ״הלב שלך עוד אצלו?״.

נדרשה לי שנייה לנסות להבין על מי היא מדברת. נזכרתי בזה שאני אמורה עדיין להיות שבורת לב, אבל זה כבר הרבה פחות מעניין אותי. הזמנתי מונית וחזרתי אליה. פתחתי את הדלת והיא קפצה עלי בשמחה, מכשכשת בזנבה. אף פעם לא קיבלו אותי בשמחה כששבתי למקום כלשהו, הסתכלתי אחורנית לראות שהיא לא מתלהבת ממשהו אחר.

כשישבתי על הרצפה, חיבקתי אותה והתגלגלתי איתה על הרצפה היא ליקקה אותי וצחקתי כמו ילדה.

לפני כמה ימים לקחתי אותה ליוסי, ספר הכלבים בעירי. הוא הפך אותה ליפה תוך שעה. בפיו היו קטרוגים על האנשים שהזניחו אותה ככה. לאחר ששילמתי לו ביקשתי שישתיל לה שבב, שתהיה לה תעודת זהות.

״מרסל, בשביל שבב אני צריך שם״, הוא אמר לי. הבטתי בה, עיניה היו פחות עצובות ולבי היה פחות שבור. ״תקווה״, אמרתי לו. ״אני אקרא לה 'תקווה'״.

והיא חייכה אלי, נשבעת שהיא חייכה. ♦