הם עולים על ספינות רעועות, נכנסים למכולות סגורות בלי טיפת אוויר, קופצים על גדרות מחושמלות. והם יודעים שיש סיכוי שהם לא יצליחו להשלים את המסע.



ילד מת אחד על החוף מזעזע אותנו, קורע את הלב. הם ההורים שיודעים ומבינים שזה עלול להיות הילד שלהם. מאות אלפי אנשים שמוכנים לעשות הכל כדי לחיות, זה הסיפור. וזה לא משנה אם הם נסים על נפשם מאימת דאע”ש או בורחים מרעב וממחלות באפריקה. בשורה התחתונה מדובר בבני אדם שמהמרים על הקלף היחיד שעוד נותר להם. בהיעדר תקווה ואפשרויות, הם מהמרים על חייהם וחיי ילדיהם.



ואנחנו מסתכלים על אירופה ולא מבינים שלנעשה שם יש השלכה עלינו. כי יבוא יום שגם השכנים שלנו מעזה ירגישו את אותה תחושה שחשים הפליטים שמנסים להגיע לחוף מבטחים. שמחפשים לעצמם ולילדים שלהם עתיד טוב יותר. שחולמים שיהיו להם חלומות. 
 

כן, זה יקרה גם כאן. בעוד עשר שנים או 20, זה לא משנה. יום אחד מיליוני פלסטינים רעבים, עייפים ומותשים יתחילו פשוט לצעוד לכיוון ישראל. נחיל של אנשים שלא יכולים יותר, שלא מסוגלים.

בני אדם שנקעה נפשם מהסגר, מזה שמחליטים בשבילם מה יאכלו וישתו. הורים שידעו שלא משנה מה, חייהם של ילדיהם יהיו גרועים יותר מחייהם שלהם. מיליוני אנשים שאנחנו מתעלמים מהמצוקה שלהם באופן סיסטמטי. גם הם, כמו הפליטים שמגיעים לאירופה, ירגישו שאין ברירה.
 
דוח שפרסם האו”ם לפני מספר ימים מזהיר כי אם המצב הכלכלי של עזה לא ישתפר עד 2020, היא לא תהיה ראויה למגורים. המלחמה בשנה שעברה חיסלה כמעט לחלוטין את מעמד הביניים ברצועה, והותירה מאות אלפי אנשים ללא קורת גג. תושבי הרצועה נשענים על סיוע הומניטרי - אין בנייה, אין פיתוח, אין ייצור. כמעט שני מיליון איש, שעל פניו חיים מאוויר.
 
ישראל היא כמובן לא האחראית היחידה למצב הקשה. מצרים בונה עכשיו עשרות קילומטרים של בריכות דגים על הגבול, מפרידה עצמה מהעזתים. שלטון חמאס הוא זה שעודד חפירת מנהרות לכיוון ישראל. מדובר בארגון טרור, לא בארגון חסד. ובצדק יהיה מי שיאמר שחמאס נבחר בבחירות דמוקרטיות; איש לא הכריח את התושבים להצביע לאיסמעיל הנייה.
 
אבל ברגע שהייאוש ישתלט, הטיעונים ההגיוניים כבר לא ישנו לאיש. אנחנו נהיה הכתובת, הם יגיעו אלינו. בזמן שהנציגים הישראלים יילחמו על דעת הקהל באולפנים ממוזגים, ואנשים יילחמו על חייהם בשמש הקופחת. ואי אפשר יהיה לירות בהם, לא להפציץ אותם, לא לחסל.
 
כן, יהיו הגיבורים שיציעו לנהוג נגדם ביד קשה. את המתלהמים שידרשו “לפגוע בכל מי שמאיים לפגוע בנו”. אבל בשורה התחתונה כולנו יודעים שזה לא יקרה. מיליון וחצי איש שצובאים על הגדר ומבקשים אוכל, קורת גג וקיום אנושי, זאת התמונה וזה המצב שאיתו ניאלץ להתמודד.
 
חמאס תפס את השלטון לפני שמונה שנים. במשך כל הזמן הזה מדינת ישראל לא החליטה שום החלטה אסטרטגית בנוגע לעזה ולשלטון ברצועה. ההנהגה הישראלית חוסה תחת המושג “ניהול הסכסוך”, ירי משם, מבצע מכאן, קצת שקט וחוזר חלילה. אבל שום מדיניות ברורה אין, רק מילים ועוד מילים.
 
מה שקורה באירופה צריך לשמש נורת אזהרה. במרחק של שעה נסיעה מתל אביב חיים מיליוני אנשים בלי תקווה, בלי עתיד. גם הם, כמו הפליטים שמגיעים לאירופה, רוצים לחיות. ויום אחד ההתעלמות מצדנו והיעדר הרצון לקבל החלטה יגרמו להם לעשות את אותו דבר – לחפש חיים.