מדוע החלטתי דווקא כעת לנסוע לארצות הברית ולפגוש את אנשי הממשל?
בשירו המפורסם של ג׳ון דנוור, שכבר לפני שנים הפך להמנון הפרידה האולטימטיבי של כל הזמנים, שר הזמר לאהובתו המדומיינת: I‘m leaving on a Jet plane; don‘t know when I‘ll be back again. "איני יודע מתי אשוב", הוא אומר לה, אבל במקביל רומז כי כדאי שתמתין.
אני, בהשאלה, רחוק מלהיות זמר קאנטרי ששר שירי אהבה נוגים, ובניגוד לדנוור ברור לי מתי אשוב מהמסע. אולם ממש כמותו אני בטוח שכדאי להמתין, שכן נסיעתי טומנת בחובה סיכוי לתיקון.
לא עסקתי ואין לי תוכניות לעסוק בהסברה, ואני לא מחפש לשאת חן בעיני אף אחד. אני לא חבר בקהילה הדיפלומטית, אלא בקהילה הביטחונית - ומדובר כאן בביטחון המדינה. אני לא מתכוון לעמוד ביציע ולראות איך אנחנו נשארים קירחים מכל הכיוונים: הסכם שלא היינו שותפים לניסוחו, והצטמצמותה של הברית האסטרטגית עם ארצות הברית. אני נוסע קודם כל להגן על ביטחון ישראל מול ההסכם בין איראן למעצמות, שהוא עובדה מוגמרת. מסיבה זו יהיה נכון לקבוע כי אנחנו ניצבים בפני חובה ליישר את ההדורים עם האמריקאים ולאתר במהרה דרכים להתמודדות משותפת עם האתגרים המשותפים.
ישנם כאלה שמזהירים כי יחסי שתי המדינות נעכרו עד כדי כך שעתידן צופן פיצוץ חסר תקדים. אילו זאת התמונה, קרוב לוודאי שאיש בארצות הברית, גם היהודים, לא היה מעז להזמין נבחר ציבור ישראלי להגיע ולדון במצב; אבל הזמנה דווקא הגיעה - ואני מתכוון לממש אותה.
ההיסטוריה כבר הוכיחה שהאמריקאים מכבדים הסכמים ביטחוניים. אם אשוב רגע אל נביאי הזעם, אוכל לדמיין אותם אומרים שתכונה זו אינה אלא חרב פיפיות. "הרי לצורך העניין", יאמרו הללו תוך נפנוף אצבע, "זה מאפשר להם למלא רצונות של שני גורמים בעלי אינטרסים מנוגדים בתכלית". והנה אני אומר לאותם חוזי פרעות: לאט לכם.
יש עשרות דוגמאות לשיתופי פעולה בין ישראל וארצות הברית. לכן אין זה מן הנמנע שגם חשיבה משותפת בנושא האיראני תניב פירות. מאחר שאני מאמין גדול בסיוע הביטחוני האמריקאי, אך לא פחות בסיוע המדיני, חייבים לחשוב ולפעול גם לקראת היום שאחרי. הנושא הפלסטיני עלול להגיע באופן חד־צדדי למועצת הביטחון באמצעות הצרפתים. ואת מי נצטרך שתהיה שם לצדנו, אם לא את ארצות הברית? אז אל לנו לטמון את ראשנו בחול ולצאת נגד השותפה האסטרטגית הגדולה ואולי היחידה שלנו.
צריך לנצל את ההזדמנות ולדבר גם אל הקהילה היהודית. אפשר לומר בצער כי הקהילה היהודית נמצאת במשבר חסר תקדים. הדבר נזקף לזכותו של נתניהו. הוא רואה בעצמו לא פחות מאשר מנהיג האומה היהודית, ולא מהסס לבצע מעשים הרסניים מול אמריקה הגדולה, הכוללים פגיעה קשה ביהודים. דווקא עכשיו יש לומר ליהודים היקרים שקיימת גם דרך אחרת ושנתניהו ואנשיו אינם סוף פסוק.
כולנו ניצבים באותו צד ולכן עלינו למצוא נתיב לאיחוי השברים. כי גם יהודי התפוצות סובלים מהמדיניות הנוכחית. הרי אהבת המולדת של כולנו לא עומדת ולא תעמוד למבחן. ולפני שאצא לדרך, אשאיל מדנוור שורה נוספת ואומר שבזמן שמזוודותי יהיו ארוזות, אמלא לבי תקווה שמישהו יקשיב.