הסערה סביב הסרט התיעודי “סבנה” מסרבת לשכוך. אבל לא רציתי לדון בשאלת אנושיות החוטפים המוצגת בסרט, בעובדה שאין הם חוזרים בהם ממעשיהם אלא ממשיכים להטיף לרצח הציונים, בהרואיות או בחוסר ההרואיות של המחלצים ובכל שאר הפנים של הסרט שנלעסו עד דק. אני רוצה לדבר על סבא שלי.
סבא שלי מצד אמי היה יהושע בן ציון זכרו לברכה. הוא היה אדם מחונן, ישר וטוב לב באופן שקשה לתאר. בגיל 18 למד עריכת דין, וכשהיה בצבא כבר היה שופט צבאי. ב־1972 ישב בבית הדין הצבאי, כחלק מהרכב של שלושה שופטים, וגזר את דינן של חוטפות טיסה מספר 571 מבריסל, רימה טאנוס ותרז הלסה (שני המחבלים האחרים נהרגו במקום).
סבי, שהיה אב בית הדין, ביקש לגזור על השתיים גזר דין מוות. היה זה צעד נדיר ביותר משום שהעונש שביקש סבי היה חמור יותר אפילו ממה שהתביעה ביקשה: מאסר עולם. לעתים רחוקות מאוד מתקבל גזר דין חמור ממה שמבקשת התביעה.
סבי ע”ה ביקש ששתי המחבלות ימותו משתי סיבות, ידועות, מוכרות והגיוניות כל כך: א. משום שכך יורתעו מחבלים אחרים החפצים במות חפים מפשע. ב. משום הצדק. כל כך בסיסי שמי שרוצה להרוג אותנו, שהורג או שבגללו נהרגים אזרחים – דינו מוות. כל כך בסיסי ועדיין לא מיושם.
לצערי, ולצער רבים אחרים אני מאמינה, השופט והשופטת האחרים שישבו בבית הדין לא השתכנעו מטיעונים אלו וביקשו לגזור על הנאשמות מאסר עולם בלבד. הם טענו שאל לנו לרדת לרמתם של הרוצחים ולרצוח גם אנחנו. הם האמינו כנראה, שמאסר עולם ישאיר את השתיים כלואות זמן רב. אך השתיים שוחררו 13 שנה אחר כך בעסקת חילופי השבויים שכונתה “עסקת ג’יבריל” יחד עם 1,148 מחבלים נוספים.
לפני חודשיים קברנו את מלאכי רוזנפלד, שנרצח על ידי משוחרר עסקת שליט. הוא לא היחיד, לא הראשון ולא האחרון. מאז פרשת סבנה אני לא זוכרת שהתביעה ביקשה גזר דין מוות למחבלים, אף על פי שכרוניקת עסקאות השחרור חוזרת על עצמה, ומעשי הטרור ממשיכים. העיוות המחשבתי הזה, שאינו דורש עונש מוות למחבלים, מוזיל את חיינו למול חייהם.
אני מתגעגעת להיגיון הפשוט והבריא של סבי ע”ה, ומצרה על כך שהשופטים האחרים במשפט סבנה לא חשבו כמותו ולא יצרו תקדים תאב חיים: מחבלים יש להרוג.