1
פינוי מדורג
שורשי המהומה הפוליטית במפלגת העבודה נטועים בירושלים. כוונתו של יצחק הרצוג להביא לוועידת העבודה הצעה להארכת כהונתו עד סוף 2017 נועדה בסך הכל לאפשר לו למצות את המו"מ האינטנסיבי שניהל מול בנימין נתניהו. לראש הממשלה היה "תנאי סף" ברור, שהגביל את היכולת של הרצוג לסגור עסקה. התנאי של נתניהו היה עסקה לטווח ארוך.
המגעים בין הרצוג לנתניהו נמשכים על אש קטנה כל הזמן, מדי פעם מגדילה יד נעלמה את הלהבה והאש גדלה, מדי פעם מסובב מישהו את מתג הגז (הטבעי) והאש שוככת. בפעם האחרונה שהלהבה הוגדלה, לפני כמה שבועות, הסכים נתניהו להצעה מרחיקת לכת מבחינתו. הבעיה של הרצוג הייתה שהוא לא יכול היה לספק את הסחורה שנתניהו צריך: הבטחה לקדנציה מלאה. על עכוזו של בוז'י מוטבעת חותמת "פג תוקף". זה לא משהו אישי נגדו. על פי חוקת העבודה, היו"ר צריך להעמיד עצמו לפריימריז מקסימום 14 חודשים אחרי הבחירות הכלליות (יולי 2016). חצי שנה כבר עברה. נתניהו לא יחתום ברית וישלם את מחיריה המופקעים כדי לקבל פחות משנה. זה כבר קרה לו עם אהוד ברק.
הסטטיסטיקה לא מבשרת טובות להרצוג. העבודה זוללת את יו"ריה, כמעט כולם הלכו בדרך כל בשר (מרצון או בכפייה) מיד לאחר התבוסה בבחירות (פואד הקטין לעשות והודח עוד לפני שהייתה לו הזדמנות לרוץ בראש המפלגה בבחירות). הרצוג מיומן פוליטית יותר מכל אלה, גם ההישג שלו בבחירות היה טוב יותר, הוא הגיע לאן שהגיע בזכות, והוא נאבק עכשיו על ממלכתו. מוקדם להספיד אותו. יחד עם זאת, ההתנפלות של חולדאי עליו השבוע אינה מבשרת לו טובות. לא ברור אם לחולדאי יש מספיק עוצמה וחיילים כדי לקחת את המפלגה. מה שברור זה, שהתמיכה בו מגיעה מאותם מעוזים בהם בוז'י חזק. הם עומדים על אותה בלטה ויש להם אלקטורט זהה. אם חולדאי יוצא נגד הרצוג, זה סימן רע מאוד להרצוג (וטוב מאוד ליחימוביץ', שבסיסי הכוח שלה אחרים לגמרי).
אז מה הציע ביבי לבוז'י? תיקי החוץ והביטחון. חוץ עכשיו, ביטחון אחר כך. על פי ההצעה, את הביטחון אמורה הייתה העבודה לקבל במחצית הקדנציה, זאת אומרת באפריל 2017. ההסכם בין הליכוד למחנה הציוני אמור היה להיות גלוי, ולכלול במפורש את העברת הנכס האסטרטגי הזה (תיק הביטחון) לידי הרצוג במחצית השנייה של הקדנציה (את תגובתו של בוגי יעלון עדיף לא לנסות לקבל). יחימוביץ' אמורה הייתה לקבל את תיק המשפטים. לא, נתניהו לא הסכים לגרש את הבית היהודי מממשלתו. הוא יודע מה בנט מסוגל לעולל לו מבחוץ, בעיקר אם התהליך המדיני יתחדש (ואצל הרצוג ולבני, הוא יתחדש). במקום זה, הציע ביבי לבוז'י "פינוי מדורג" של נפתלי בנט. קודם ניקח להם את המשפטים, אחר כך נראה. כשיהיה מו"מ מדיני, הם כבר יבינו לבד וילכו מרצונם.
2. ויתורי נתניהו
חבילת הפיצוי שהרצוג היה אמור לקבל מנתניהו הייתה נדיבה לפחות כמו החבילה שנתניהו מסרב (בינתיים) לקבל מאובמה. חידוש התהליך המדיני, שליטה של הרצוג על המו"מ עם הפלסטינים, התחייבות למו"מ אמיתי, תיקים מפה ומשם, תפקידים וכיבודים. כל זה כדי להמתיק את גלולת הכניסה לממשלת נתניהו הבעייתית (עם בנט בפנים) וכדי לאפשר להרצוג להתגבר על ההתנגדות העזה מבית. מה שבוז'י היה צריך להביא, בסך הכל, זו התחייבות לטווח ארוך. זו הסיבה לכך שהוא מנסה להאריך את כהונתו עד סוף 2017.
כוונתו זו, שנחשפה כאן בשבוע שעבר, הביאה למלחמת הכל בכל בתוך העבודה והמחנה הציוני. חולדאי קפץ פנימה במלוא העוצמה והמפלגה רותחת.
ביבי ממשיך, בינתיים, עסקים כרגיל: מובס בקונגרס, אבל מכריז על "ניצחון מוסרי". תקוע במתווה הגז, אבל מצהיר ש"כל מה שאני רוצה, אני משיג". מזמין את התקשורת לראיונות חג, מבטל ברגע האחרון, מראיין את עצמו ומעלה את שבחי עצמו לפייסבוק המלכותי, ממשיך לפרק את התקשורת, מסכים ל"סעיף סתימת הפיות" וממהר להודיע שיבטל אותו, אבל בינתיים לא מבטל אותו, ובין לבין קופץ עם הגברת לפירנצה, וכמה ימים אחר כך ללונדון. כן, הם עדיין משיתים את כל ההוצאות, קטנות כגדולות, של ביתם הפרטי בקיסריה על קופת המדינה. כולל גינון, יועצת גינון, מים ודליפות בבריכה. למה למלכה אליזבת מותר (כבר 64 שנה!), ולהם לא?
דווקא העניין הזה של מו"מ מדיני לא באמת מפחיד את נתניהו כרגע. מעטים יודעים איזה קילומטראז' הוא הלך במו"מ האחרון שניהל, באמצעות ג'ון קרי וציפי לבני, בקדנציה הקודמת. "מסמך הוויתורים" שחשף עמיתי נחום ברנע ערב הבחירות האחרונות הוא רק קצה הקרחון. המסמך שנחשף היה חלקי ומוקדם. אחריו היו כמה מסמכים מלאים יותר, שהושגו בין עו"ד יצחק מולכו וחוסיין אג'א, מקורבו של אבו מאזן, ואחר כך "הולאם" מסלול לונדון על ידי המסלול המרכזי של ג'ון קרי, מרטין אינדיק ולבני, והמסמכים הולאמו איתו.
בסופו של דבר, במרתון דיוני וידיאו אינטנסיביים שניהל קרי מול נתניהו במהלך חמישה שבועות רצופים, הושגה טיוטה ל"הסכם מסגרת" בין ישראל לפלסטינים. נתניהו הלך שם מרחק עצום, יחסית לימין הישראלי. הוא הסכים להקמת מנגנון במימון בינלאומי לשיקום הפליטים הפלסטינים. הוא הסכים לקליטת מספר מוגבל של פליטים בישראל, על בסיס הומניטרי ואיחוד משפחות. מספר הפליטים נתון לשיקול דעתה של ישראל. בנושא הפליטים, הוא הלך רחוק יותר מאולמרט. הוא הסכים לתנאי הבסיסי, של קווי 67' פלוס חילופי שטחים. רק בירושלים ביבי לא הסכים לוותר. הסעיף בנושא ירושלים היה מעורפל וכלל "הכרה בזיקה המיוחדת של שני הצדדים לירושלים", וגם בעובדה שלא יהיה הסדר קבע בלי פתרון סוגיית ירושלים.
טיוטת הסכם המסגרת שהושגה בין צוות המו"מ האמריקאי לצוות הישראלי הועברה לדיון בבית הלבן, שם צצו בעיות. היועצת לביטחון לאומי, סוזן רייס, טענה שהמסמך מוטה לטובת הצד הישראלי. היא הטילה על אחד מעוזריה להשוות אותו לפרמטרים של קלינטון משנת 2000. ההשוואה הוכיחה שרייס צודקת. האמריקאים החליטו לתקן את הטיוטה ושיפצו כמה סעיפים, ביניהם הסעיף על ירושלים. בטיוטה האחרונה נכלל סעיף שבו "שתי הבירות, של ישראל ושל המדינה הפלסטינית, יהיו בירושלים". הסעיף הזה לא עבר אישור ישראלי רשמי, אבל עו"ד מולכו, איש אמונו ושליחו של נתניהו, אמר לאמריקאים שמצדה של ישראל הם יכולים להעביר לאבו מאזן כל מה שירצו, כי בכל מקרה אין סיכוי שהמנהיג הפלסטיני יגיד "כן".
מולכו צדק. בפגישה בין אבו מאזן לנשיא אובמה במרץ 2014, הוצגה בפני אבו מאזן הטיוטה האמריקאית להסכם המסגרת. אובמה ביקש תשובה תוך שמונה ימים. הדד־ליין לשחרור הפעימה הרביעית של האסירים הפלסטינים בידי ישראל התקרב והאמריקאים רצו טווח תמרון. אבו מאזן לא ענה לאובמה עד עכשיו. בדיוק כמו שלא ענה לאולמרט. פרטנר להסדר קבע הוא לא.
לכן ביבי לא מפחד מאבו מאזן. הוא מפחד יותר מהאלקטורט הימני שלו. כל הטיוטות וההסכמות הללו, שהוא משיג מול האמריקאים, נמצאות עמוק בתוך "טווח ההכחשה" שלו. בהסכמה מראש, הוא מנתק את עצמו מהניירת ומהדיונים וטוען ש"זו הצעה אמריקאית".
הוא עושה את זה כדי להמשיך ליהנות ממצביעי הימין בכלל, ומצביעיו של בנט בפרט. הוא מצליח לג'נגל את כל הכדורים האלה בבת אחת בעיקר בזכות התמימות של הצד האמריקאי מצד אחד, והסרבנות והפחדנות של הצד הפלסטיני מהצד השני. בדרך הפעולה הזו לא נהנה נתניהו מפירות הוויתורים המדיניים שלו, כפי שנהנה מהם אולמרט בזמנו, ולכן מעמדה הבינלאומי של ישראל ממשיך להידרדר. מצד שני, הוא ממשיך ליהנות מה"בייס" המיתולוגי שלו ולהיות ראש ממשלה.
3. דרעי הישן ומכלוף החדש
הוא עובר תהליך חברתי אמיתי. גם יחימוביץ' מקפידה להיות איתו בקשר, ומי שמכיר את יחימוביץ' יודע שקשר איתה זה עניין מחייב. היא יודעת לשכנע. אז דרעי החליט שלא יהיה הפראייר של מתווה הגז הזה. לא יתלו את כל המתווה על פקקטע חתימה של מכלוף. שימצאו פתרון. שיחפשו אותו. אז עכשיו מחפשים פתרון. ולא מוצאים.
זה כל הסיפור. החרדים מתנהגים כאילו כל זה שייך להם ורשום על שמם בטאבו, ואין פוצה פה ומצפצף.
אחד כתב פעם מאמר נגד דרעי, השני פסק פעם נגד רב ליטאי חשוב, השלישי היתיר עגונה שבעלה שקע בתרדמת אחרי תאונת דרכים קשה. אלה הם חטאי המועמדים, הנחשבים לאנשי מקצוע, רבנים מנוסים, עורכי דין ובעלי תארים.
מינהלת הליגה הוקמה כדי לדחוף קדימה את הכדורגל. משחק מרכזי בשידור חי בערוץ פתוח הוא חלום רטוב של קבוצות הלאומית. לכאורה, אמורות הקבוצות לעוט על המציאה הזו. כשמשדרים אותן בטלוויזיה, הפרשנים רואים, המאמנים רואים, השחקנים נחשפים, המפרסמים מרוצים, כל העסק זז קדימה.
אם אתם לא מבטלים את השיבוץ של אשקלון לשחק בשבת, אני מתקשרת ליועץ המשפטי לממשלה ויורדת מהסיכומים על הקמת הוועדה, איימה רגב. במינהלת הליגה מרטו שערות. הם הופכים עולמות כדי לקדם את הכדורגל, עד שמגיעים עסקני מרכז הליכוד ומחריבים הכל. מסכנים החברים בהפועל אשקלון. הם מתים לשחק בשידור חי, ועוד "משחק מרכזי". אבל חלק ניכר מהתקציב שלהם מגיע מהעירייה, שאותה מנהל איתמר שמעוני.
הרי אין כאן סיפור של משחקים בשבת. יש כאן סיפור של עשרות אלפי ילדים, הורים, נערים, שופטים, קוונים ובעלי תפקידים שיכולים לשחק רק בשבת, כי זה היום היחיד בשבוע שהוא יום מלא, משמונה בבוקר ועד שמונה בערב, ואין מספיק מגרשים, ואין לאף אחד יכולת להתפנות לעניין הזה באמצע השבוע.