1
לקרוא תגובות בפוסטים נפיצים. יש מם שאני אוהבת במיוחד: זו תמונה של מייקל ג'קסון מ־"Thriller" המפורסם שלו. הוא מנשנש פופקורן בסצינה בבית הקולנוע ומביט לעבר המסך בעיניים פעורות ובחיוך ענק. מישהו צירף לתמונה הזאת את הכיתוב: “אני כאן בשביל התגובות" וכמעט בכל פוסט פופולרי יצוץ הגאון התורן והמקורי שישחיל אותה לאחת התגובות.
המם הזה מתאר אותי במדויק בשנה האחרונה. מסיבה לא ברורה (ככל הנראה, מחסור חמור בתעסוקה משמעותית יותר), פיתחתי תחביב מזוכיסטי: לקרוא בעיון ולעומק תגובות בפוסטים מזנים שונים. לרוב אני עושה את זה בפוסטים מהסוג שמאיים להתפוצץ ברשת, לעורר אמוציות או זעם, ובדרך כלל בנושאים שקרובים ללבי - שוביניזם, משקל עודף, מידות גדולות או סתם התנהגות מחפירה של המין האנושי.
זה נחמד לרצות לדעת מה אנשים אחרים חושבים, אבל למה התחושה היא של התפלשות ברפש? כל כך הרבה מהתגובות לוקות בעילגות, גזענות, רדידות או סתם טמטום, ובכל פעם שאני קוראת אותן אני נמלאת תסכול וייאוש על כך שאלה האנשים שמסתובבים בינינו.
רק לעתים נדירות אני מגלה תגובות אינטליגנטיות, אולי אפילו מצחיקות, השם ישמור. אבל הן נבלעות בהררי הרוע והאטימות. אז השנה אני מתכוונת להיגמל מההרגל המגונה הזה. יש דברים שעדיף פשוט להתעלם מקיומם.
2
לענות לאנשים שלא מבינים ציניות. אם מישהו היה שואל אותי, ואף אחד לא שואל (חוץ מאמא שלי, כשהיא מצלצלת לשאול איך היא “מתקשרת להפייסבוק כי יש לה בעיה ללחוץ עם האגודל במחשב"), הייתי אומרת שהמגיפה האמיתית של פייסבוק היא לא עודף הפרסומות והפוסטים הממומנים, הסטטוסים המשמימים עם תמונות של ארוחות נדושות או סלפיז בלתי רלוונטיים. הבעיה האמיתית היא כל האנשים האלה, שפשוט לא מבינים ציניות. שעונים ברצינות כשאני כותבת בסטטוס שבא לי להתאבד אחרי שגיליתי שמעצב השיער שלי פונה לכל אחת ב"מהממת", שמסבירים לי בכובד ראש איך אוכל לתפוס לעצמי חתן כי כתבתי עוד בדיחה על כך שאני רווקה, או שחושבים שאני באמת מתכוונת לזה כשאני צוחקת על המשמנים שלי.
לפעמים אני עונה להם, מנסה להסביר שהכל נכתב בהומור, אבל הם פשוט נולדו בלי הגן הזה, שמאפשר להם להבין את הקונספט. אז אין בכלל סיבה לטרוח.
3
להאמין שהחיים שלכם מושלמים. אני שועלת רשת ותיקה למדי, ואחוזים ניכרים מחיי היומיום שלי מתנהלים בתוכה. את הטור הזה אני כותבת כבר שנתיים, כך שאני בקיאה למדי בפסיכולוגיה ובמנטליות של הרשתות החברתיות.
ויחד עם זאת, בכל פעם מחדש אני צונחת למלכודת הזאת - אתם מעלים עוד תמונות מהנופש הפוטוגני שיצאתם אליו בכרתים, משמיטים כמובן פרטים שוליים כמו מאות הישראלים שנדחסו יחד איתכם למלון ותפסו את כל המקום בבריכה, את הזבובים בחדר האוכל או את מריבת הענק שהתפתחה ביניכם לבין פרטנרים לנופש.
אתם כותבים עוד סטטוס מרגש על הילד שלכם, שמלאה לו שנה ובכלל הוא לא יכול לקרוא, ומתארים כמה הוא האור בחייכם ומשוש נפשכם, בלי לדבר על הלילות ללא שינה, הבכי והדרמות (שלכם, לא שלו).
ואני בולעת את זה כמו סאקרית ומאמינה לכל מילה, ומרגישה ממש רע לגבי עצמי והחיים שלי. בכל פעם מחדש אני שוכחת שהחיים של כולם רחוקים מלהיות מושלמים, ושרק הפילטרים ברשתות החברתיות מצליחים לגרום להם להיראות כאלה.
4
להיעלב ממאנפלים. הנה משהו שיבינו רק משתמשי טוויטר: טוויטר מושתת על מספר עוקבים, לא על חברים. המספר הזה מתנוסס בגדול לנגד עיניך כל הזמן, וכשהוא משתנה פתאום אי אפשר להתעלם מזה.
בכל פעם שמספר העוקבים צומח באחד או שניים, אני רואה את זה ומתפתה להשתמש בשירות חביב וקטנוני שנקרא Who Unfollowed Me, כדי לראות מי חשבו לעצמם שאני לא מספיק מעניינת כדי להמשיך לעקוב אחרי.
בדרך כלל מדובר באנשים שאין לי מושג מי הם, אבל פעם בכמה זמן אני מגלה שזה דווקא צייצן או צייצנית שחיבבתי, ושחשבתי שמתקיימת בינינו מערכת יחסים וירטואלית שוויונית ומכבדת. הם הולכים ומאנפלים אותי, ואני שואלת את עצמי “למה?" ומתפתה לשאול גם אותם, ושום דבר טוב כבר לא יכול לצאת מזה. אז די.
5
להתחנן לתשומת לב מסלבריטאים. עוד הרגל מרושע שהתגנב לחיי בשנה החולפת הוא לפנות בטוויטר ובאינסטגרם לשלל סלבריטאים הוליוודיים שאני מחבבת במיוחד, בתקווה לזכות מהם למעט הכרה. בחלק מהמקרים זה הצליח לי. השחקנית מרישקה הרגיטאי (“חוק וסדר: מדור מיוחד", בורים שכמותכם) פברטה אותי (מלשון Favorite) כמה פעמים ואפילו ריטווטה פעם אחת (Retweet). הילרי סוונק ענתה לי לתגובה שהשארתי לה באינסטגרם לפני שבועיים, ואפילו לארי קינג עשה לי לייק.
זה נחמד, אבל מה זה נותן לי בעצם? שום דבר. אני סתם עוד פרצוף וירטואלי חסר משמעות מבחינתם בתוך ים של אלפי אחרים. אז גם עם זה אני מפסיקה השנה. מיד אחרי שאזכה לתגובה מטיילור סוויפט.