"באין חזון יפרע עם" נכתב בספר משלי. המאורעות בהר הבית בשלושת הימים האחרונים וריבוי התקריות של זריקת אבנים בירושלים, שגרמו למותו של ישראלי במהלך החג, הם תוצאה של היעדר חזון ושל המדיניות של ממשלת ישראל. הם הביטוי הבולט ביותר למדיניות של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון משה יעלון, שאינם מאמינים בקידום תהליך השלום ומקבעים את גישת "תחזוק הסכסוך" הישראלי־פלסטיני וניהולו.
ואכן, שני הצדדים עסוקים בתחזוק, כל אחד לשיטתו. הפלסטינים מעוניינים בהגברת המתיחות ולכן הם מיידים אבנים, מפרים את הסדר ומתעמתים עם כוחות הביטחון. בצד הפלסטיני אין אחדות מחשבה או מעשה. ראשי הווקף (ההקדש המוסלמי), המקורבים לרשות הפלסטינית ולממלכת ירדן ומנהלים את המסגדים בהר הבית, אינם מעוניינים במהומות אך השפעתם מעטה על הצעירים שבחזית העימות. 
הרשות הפלסטינית בהנהגת אבו מאזן שואפת שהעימותים יהיו על "אש קטנה", שיהדהדו בתקשורת העולמית ובמדינות ערב כדי לשלוח תזכורת שהבעיה הפלסטינית והכיבוש הישראלי - שהולכים ונדחקים מסדר היום והכותרות - חיים ובועטים. חמאס רוצה יותר מכך. הוא חותר ללבות את היצרים, להלהיט את הרוחות, להבעיר את השטח ולדרדר את המציאות עד כדי אינתיפאדה חדשה.

ממשלת ישראל, באמצעות המשטרה, מנסה לפזר את המפגינים בגז מדמיע, בהסתערות ובמעצרים - וחוזר חלילה. לממשלה יש בעיה: היא חשה חובה להגיב נגד המתפרעים והמפגינים כדי לשמר את תחושת ההרתעה ולפייס את הימין ואת דעת הקהל, לבל תצטייר רכה וכנועה. אך הממשלה גם אינה רוצה שהאירועים יצאו מכלל שליטה. מילת המפתח היא "הכלה" - למנוע הסלמה והידרדרות תוך החזרת השקט על כנו. כוחות הביטחון צריכים לנהוג בתקיפות, אך גם בשכל ובזהירות. כל תקרית קטנה עלולה להפוך למאורע בעל משמעות אסטרטגית. 
כבר עתה, כשעל הר הבית נפצעו עשרות פלסטינים (ועוד כמה שוטרים) ועשרות נעצרו, מתרבים קולות הדאגה ואף הגינוי לכיוון ישראל. מזכ"ל האו"ם השמיע את דעתו וגם דוברים של ממשלות. החשש הגדול ביותר בישראל הוא מפני התגובות בעולם הערבי המפולג והנתון למלחמות אזרחים עקובות מדם. מהומות בהר הבית, אחד המקומות המקודשים לאסלאם, עלולות לחולל תגובת שרשרת. 
במיוחד מודאגים בישראל מפני השפעת המאורעות בירושלים בכלל ובהר הבית בפרט על ירדן, בת־ברית אסטרטגית. המלך עבדאללה כבר הביע את דאגתו, ולא בפעם הראשונה, מפני מה שמגדירים בירדן (ובמדינות ערביות מתונות נוספות המקיימות קשרים עם ישראל כמו מצרים) - "התגובה הקשה" של ישראל.
רק זה חסר עתה לממשלת נתניהו, שמעולם לא הייתה מבודדת יותר בזירה הבינלאומית (בגלל איראן, סימון מוצרי ההתנחלויות, היעדר תהליך שלום ועוד) - שיתחולל גם משבר עמוק ורציני עם הממלכה ההאשמית.
זה 16 חודשים, עוד לפני המלחמה האחרונה בעזה, מתחוללת בירושלים מיני אינתיפאדה שהמוקד שלה הוא הר הבית. היא באה לידי ביטוי ביידוי אבנים, בפיגועי דריסה ובסכינאות. ירושלים בוערת. לעתים אש קטנה ולעתים היא מתגברת. לפי שעה אירועי ירושלים לא יצאו מכלל שליטה ולא התרחבו לגדה המערבית. 
אך השאלה היא עד מתי יוכלו הרשות הפלסטינית וממשלת ישראל לשלוט באש המלחכת. נכון, צריך שניים לטנגו. לא כל האחריות לקיפאון המדיני מוטלת על כתפיו של נתניהו. גם לאבו מאזן ולהנהגה הפלסטינית יש בכך חלק. אך הסכנה של הסטטוס קוו גדולה יותר לישראל מאשר לפלסטינים. הם אלה החיים תחת כיבוש ודיכוי ישראליים, שמלווים גם בהתעמרות בהם מצד חלק מהמתנחלים. כמעט כל אדם שמתבונן נכוחה במציאות, כולל שרים בממשלה וחברי כנסת, מבין זאת. 
אך בהיעדר רצון, יכולת, חזון ומנהיגות - לא נעשה דבר. או, ליתר דיוק, נעשה עוד מאותו הדבר: שיגור כוחות ביטחון, ניסיונות לפזר את המפגינים, להידבר מאחורי הקלעים בשקט עם הווקף ומנגנוני הביטחון של הרשות, ודיבורים רמים (כדי לפייס את הימין) על ענישה כבדה יותר, הפעם נגד מיידי אבנים. הוא שאמרנו: תחזוק הסכסוך עד לפעם הבאה. הסכנה היא שהפעם הבאה עלולה להיות קשה יותר – מיידוי אבנים אפשר לעבור לבקבוקי תבערה - ומהם לנשק חם.