אולי כשי לחג הודיע השבוע נשיא ארה"ב ברק אובמה למנהיגים יהודים אמריקאים כי הוא מתכוון להיפגש עם ראש הממשלה בנימין נתניהו בנובמבר. על זה אפשר להגיב, נו טוף.
עכשיו, כשחברי הסנאט הדמוקרטים מנעו מחבריהם אפילו לערוך הצבעה על הסכם הגרעין המסוכן שהנשיא שלהם סגר עם המשטר האיראני, אפשר לומר שהמהלך שלנו מול ארה"ב מיצה את עצמו לעת עתה. לפחות כל עוד אובמה יושב בבית הלבן, אין סיבה להמשיך להתחשב בעמדת ארה"ב. לא בנוגע לאיראן ולא בכלל.
בני הברית של אובמה בארה"ב ובישראל טוענים כי הקרע בין הממשל לממשלת ישראל בעניין הסכם הגרעין הוא סתם מחלוקת בין חברים, שבסך הכל רוצים להשיג אותה מטרה ורק חלוקים על הדרך. אבל אין הדבר כך.
בטור שפרסם ביום שלישי דיוויד איגנטיוס, הפובליציסט הבכיר של עיתון "וושינגטון פוסט", הוא כתב על "הניצחון האדיר" של אובמה בכל הקשור להסכם הגרעין. לדבריו, ניצחונו של הנשיא לא היה מול איראן אלא מול נתניהו.
בהסתמך על ראיון עם בן רודס, סגן היועץ לביטחון לאומי של אובמה, כתב איגנטיוס: "יכול להיות שאובמה נשיא חלש. אבל הפרדוקס של כהונתו כנשיא הוא שהוא היה הכי קשוח במלחמה שלו למען הסכם הגרעין עם איראן נגד נתניהו, המנהיג של אחת מבנות הברית הקרובות ביותר של ארה"ב".
באמצעות איגנטיוס הילל רודס את הניצחון על ישראל כהישג החשוב ביותר במדיניות החוץ של אובמה מאז נכנס לתפקיד. משמעות הדבר היא כי אין מאחורי מדיניות הממשל כלפי איראן שום עניין בעצירתה בדרכה לנשק גרעיני. היעד היה לנצח את ישראל, והוא הושג.
במצב זה ברור כי אין לישראל עם מי לעבוד בוושינגטון כיום. על כן אין סיבה להתרגש מהפגישה המתוכננת בין המנהיגים. בוודאי אין טעם להשקיע מאמצים לרצות את אובמה לקראת הפגישה. וזה לב העניין.
ברור כי אין לישראל עם מי לעבוד בוושינגטון כיום. הנשיא אובמה. צילום: רויטרס
ישראל אינה כל־יכולה. אנחנו מדינה קטנה עם משאבים ויכולות משמעותיים, אך מוגבלים. אנחנו חיים באזור כאוטי שמקשה עלינו להפריד בין העיקר לטפל בזירת האיומים הרבגונית שלנו. וזו בעיה, כי אסור לנו לבזבז משאבים על השקעות, שהרווח הפוטנציאלי שלהן קטן. אנחנו לא יכולים לטפל בכל.
ישראל אינה כל־יכולה. אנחנו מדינה קטנה עם משאבים ויכולות משמעותיים, אך מוגבלים. אנחנו חיים באזור כאוטי שמקשה עלינו להפריד בין העיקר לטפל בזירת האיומים הרבגונית שלנו. וזו בעיה, כי אסור לנו לבזבז משאבים על השקעות, שהרווח הפוטנציאלי שלהן קטן. אנחנו לא יכולים לטפל בכל.
רק בשבוע האחרון "חטפנו" ממלך ירדן, מהאו"ם, מאובמה ומבירת איסלנד, והשקענו אנרגיות בכל הזירות הללו. אבל למעשה בשעה זו יש רק שני איומים שצריכים להעסיק אותנו באמת: האיום האיראני והאיום הפלסטיני על ירושלים.
איראן מאיימת על ישראל בשלוש דרכים, והגדולה מכולן היא האיום הגרעיני. עם הכרזת הניצחון של אובמה על ישראל ברור שהמאמצים המדיניים שלנו בתחום מיצו את עצמם, והגיעה העת להתרכז באפיק היחיד שנותר לנו: פעולה ממשלתית לפיתוח דרכים למוטט פיזית את תוכנית הגרעין. בהקשר זה, הפגישה המתוכננת של נתניהו עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין בשבוע הבא חשובה הרבה יותר מנסיעתו לוושינגטון בנובמבר.
לגנוב סוסים עם פוטין
אומנם אסור לפתח פנטזיות על אודות ברית אפשרית בין ישראל לרוסיה, אבל לצד זה יש להבין כי רוסיה אינה ברית המועצות. אומנם היא מדינה בעלת שאיפות הגמוניות, אבל היא לא ניזונה מאידיאולוגיה חובקת עולם אנטישמית במהותה. במילים אחרות, ייתכן כי אפשר לגנוב סוסים עם פוטין.
יש להבין: שיגור כוחות רוסיים לסוריה אינו בהכרח התפתחות שלילית. העובדה שרוסיה משגרת כוחות לסוריה כשלעצמה היא עדות להתפרקות סוריה, דבר המחליש את איראן.
עד לפני חמש שנים הקלף החזק ביותר שהיה לאיראן במישור האזורי היה משטרו של אסד. כל עוד המשטר עמד איתן, היה לאיראן גבול משותף גם עם ישראל וגם עם חיזבאללה. מאז פרצה המלחמה בסוריה נאלצת איראן להשקיע 6־16 מיליארד דולר מדי שנה בשנה בניסיונות נואשים להציל את אסד. העובדה שהרוסים נכנסים כעת לסוריה היא הוכחה שאיראן נכשלה, וזה דבר טוב.
אומנם במלחמת לבנון השנייה רוסיה סייעה לחיזבאללה, אבל היא לא הפריעה לישראל כפי שעשתה ברה"מ בעבר. כיום, לאחר חמש שנות לחימה כושלת בסוריה, חיזבאללה ואיראן חלשים יותר משהיו לפני תשע שנים. על כן קשה לראות את רוסיה מסייעת להם יותר ממה שעשתה אז.
מכל מקום, ביכולתה של ישראל להשפיע על ההתנהלות של רוסיה. אחת הדרכים לעשות זאת היא בכל הקשור לרובד השלישי של האיום האיראני: האיום הטרוריסטי.
השבוע פרסמה סוכנות הידיעות מקלאצ'י פרופיל מפורט של מפקד צבאי בכיר בדאע"ש בשם טרקאן בטיראשווילי, המכונה אבו עומר א־שישאני. את בטיראשווילי, לוחם צ'צ'ני, אימנו כוחות מיוחדים אמריקאיים. הוא היה מפקד ביחידה מיוחדת של צבא גאורגיה ובשנת 2008 נלחם נגד רוסיה בדרום אוסטיה, המחוז הבדלני של גאורגיה.
ארבע שנים מאוחר יותר נסע בטיראשווילי לטורקיה והצטרף לגרעין המייסד של "המדינה האסלאמית". כמוהו עשו עוד צ'צ'נים רבים, והם מהווים כיום את אחת הקבוצות הלאומיות הגדולות ביותר בצבא דאע"ש.
אומנם אסד ואיראן טוענים כי הם מעוניינים להביס את דאע"ש, אולם הסיבה העיקרית לכך שהתנועה הזאת מצליחה לכבוש ולהחזיק אזורים כה נרחבים בעיראק ובסוריה היא שעד כה המלחמה של איראן בה הייתה יותר עניין של יחצנות מאשר מלחמה אמיתית.
מלחמה יחצנית מצד איראן. אנשי דאעש בסוריה. צילום: רויטרס
הרי לאיראן אין שום בעיה לשתף פעולה עם מחבלים סונים סטייל דאע"ש. הנה, מאז 2002 אחת המפקדות הראשיות של אל־קאעידה נמצאת באיראן. רק השבוע דווח כי בתמורה לשחרור דיפלומט איראני מידי אל־קאעידה בתימן "משחררים" האיראנים חמישה מפקדים בכירים של הארגון, שהיו "מעוכבים" במדינתם בשנים האחרונות.
הרי לאיראן אין שום בעיה לשתף פעולה עם מחבלים סונים סטייל דאע"ש. הנה, מאז 2002 אחת המפקדות הראשיות של אל־קאעידה נמצאת באיראן. רק השבוע דווח כי בתמורה לשחרור דיפלומט איראני מידי אל־קאעידה בתימן "משחררים" האיראנים חמישה מפקדים בכירים של הארגון, שהיו "מעוכבים" במדינתם בשנים האחרונות.
במערב רואים בשחרור החמישה איום ממשי. אותם מפקדים בכירים ברחו לאיראן בעקבות נפילת משטר הטאליבן באפגניסטן השכנה. מאז שנת 2004 הם פיקדו מאיראן - תוך כדי "עיכובים" - על המלחמה בעיראק נגד הכוחות האמריקאיים. ומאיראן הם הקימו את אל־קאעידה בעיראק, שלימים הפך לדאע"ש.
על פי הדיווח, תנאי "לשחרורם" היה התחייבותם שלא לפגוע באסד אלא רק במטרות מערביות, ולפיכך החלטת איראן לאפשר למנהיגי אל־קאעידה לצאת מגבולותיה היא המחשה לעוינות שלה כלפי ארה"ב ואירופה גם יחד.
התקשורת מציגה את ההחלטה של פוטין לשגר כוחות לסוריה כהוכחה לתמיכתו באסד. אך לא כך הדבר. פוטין משגר כוחות לסוריה בראש ובראשונה כי פירוק השלטון המרכזי במדינה מקנה לו הזדמנות לבנות שם בסיס אסטרטגי. נוסף לכך הוא יכול לנצל את המצב כדי לפגוע פגיעה אנושה באיום הצ'צ'ני, במרחק 3,500 ק"מ ממוסקבה.
מן הסתם, פוטין לא יכול לסמוך על האיראנים לעזור לו שכן אין להם עניין בתבוסת דאע"ש. לעומת זאת ישראל תוכל לסייע לרוסיה בשלל דרכים במלחמתה נגד "המדינה האסלאמית". המחיר בתמורה יהיה אי התערבות רוסית בפעולותיה של ישראל נגד חיזבאללה.
ואשר למערכת היחסים עם איראן, יש להפריד בין האינטרסים האסטרטגיים והעסקיים של רוסיה עם טהרן. לרוסיה אין עניין אסטרטגי באיראן גרעינית, היא מסייעת לטהרן כי זה טוב לעסקים. ייתכן שישראל יכולה להציע הצעה עסקית טובה יותר לפוטין, במיוחד אם הממשלה תמצא את הדרך להוציא את הגז הישראלי מהים.
התחנה האחרונה
ישראל יכולה לתמרן את יכולותיה בלחימה ובמעקב אחר מחבלים כדי לקדם את האינטרסים שלה מול אירופה. למשל, בתמורה למידע על מקום הימצאותם של פעילי טרור יכולה ישראל לתבוע צמצום משמעותי במימון האירופי לארגונים עוינים לישראל.
החלשת תנועת החרם והפחתת הלחץ המערבי על ישראל בכל הקשור לפלסטינים חשובות לישראל כיום, משום שהפלסטינים מתמרנים את האהדה והתמיכה המערביות שלהן הם זוכים בשביל לסכן את הריבונות הישראלית בירושלים.
הרצח של אלכסנדר לבלוביץ' בשכונת ארמון הנציב בידי מיידי אבנים במהלך החג הוא תולדה של מערכה רב־ממדית של הרשות הפלסטינית, בפיקודו הישיר של מחמוד עבאס, נגד ריבונות ישראל בעיר הבירה. והאיום הזה הוא השני בחומרתו שמוצב בפני ישראל כיום. למרבה הצער, במקום לבנות מערכה רב־ממדית בפיקודו הישיר של ראש הממשלה, ישראל מסתפקת בצעדים חד־ממדיים כמו החמרת הענישה נגד מיידי אבנים.
אולם יידוי האבנים הוא בסך הכל התחנה האחרונה של המערכה הפלסטינית נגד ירושלים. בתחנות הראשונות נמצאת המערכה המדינית הארסית נגד זכותה של ישראל על העיר, מערכת הסתה כוללת ואינטנסיבית, ובנייה וארגון כוחות חבלניים המתאימים למשימה.
בדיוק כפי שאריאל שרון בנה לפני עשר שנים כוח ייחודי לגירוש יהודי עזה, שכלל כוחות צבא, משטרה, שב"כ ונציגים ממשרדי הממשלה הרלוונטיים, כך על נתניהו לבנות מיידית כוח משימה ייעודי שתכליתו לפרק ולהביס את המערכה הפלסטינית בבירה.
דרוש כוח משימה ייעודי שתכליתו לפרק ולהביס את המערכה הפלסטינית בבירה. עימותים בהר הבית. צילום: פלאש 90
כמו שישראל לא יכולה להתקיים בבטחה עם איראן גרעינית ועליה לפעול באופן רב־ממדי לסכל את האיום, כך אינה יכולה לשרוד מדינית ולאומית אם אזרחיה לא יכולים לחיות בביטחון בעיר הבירה שלה, לרבות בהר הבית.
כמו שישראל לא יכולה להתקיים בבטחה עם איראן גרעינית ועליה לפעול באופן רב־ממדי לסכל את האיום, כך אינה יכולה לשרוד מדינית ולאומית אם אזרחיה לא יכולים לחיות בביטחון בעיר הבירה שלה, לרבות בהר הבית.
עם הקיטורים והחולשה של המשטר הירדני אפשר להתמודד. עם דגל "פלסטין" באו"ם אפשר לשרוד. מאובמה איכשהו אפשר להתעלם. את האיומים מדאע"ש בסיני ומחמאס בעזה אפשר להכיל. איומי הפרישה של מחמוד עבאס הם בכלל סיבה למסיבה, לא לדאגה; אבל מול האיום האיראני והאיום הפלסטיני על ירושלים ישראל לא יכולה לשבת בשקט.
ישראל לא יכולה לעשות את הכל. אבל אם נצליח להבין את המניעים של השחקנים השונים בזירה המשתנה שלנו ולפצח את דרכי הפעולה שלהם, נוכל להתמודד. יש בכוחנו לבנות מערכות המתאימות לאתגרים ולשחקנים המשמעותיים ביותר בזירתנו בעת כאוטית זאת.