אני יודע שזו קלישאה מוחלטת אבל הפעם, באמת, החגים נחתו עלי בתזמון הגרוע ביותר שאפשר להעלות על הדעת. ולכל מי מכם שקופצים עכשיו בכעס וטוענים שהחגים עבורם קשים לאין ערוך, אני מתחייב באופן מוחלט, שבתום קריאת הטור הזה תעניקו לי ברוב הדר ובמלוא הכבוד את התואר “אומלל מועדי ישראל מספר אחת לשנה החדשה".
בתום שבוע לא קל, פיזית ונפשית, ימי האבל על מות אבי הסתיימו.
מאות אנשים שטפו את ביתה של אחותי הקטנה איריס, אצלה ישבנו שבעה. הגיעו לנחם חברי ילדות, קרובי משפחה, פוליטיקאים, אנשי תקשורת, בכירי תקשורת, חברים של אבא מהאקדמיה, חברים של אבא מהילדות, חברים שדופים ושריריים של אחותי הבכורה נטע מקבוצת הריצה שלה, חברים שבכלל לא הכרנו ועוד ועוד.
במהלך הימים האלו שמעתי את עצמי חופר בלי סוף לאורחים על עברו של אבי ועל הקשר בינינו. נהניתי לשטוח את העלילות בכל פעם מחדש ויש לי תחושה שהפכתי לטרחן מדופלם עם התמחות בעניינים מורבידיים.
בהפוגות פשטתי על המקרר של אחותי. כמות העוגות שהאורחים הביאו הייתה בלתי נתפסת. עוד מוות במשפחה ונוכל לפתוח מאפייה. כדי לצמצם את כמות הפחמימות הזמינות לציבור חיסלתי בכל שעה עגולה חצי עוגה וייתכן שפיתחתי סכרת בשבעת הימים שחלפו.
בין כולם התבלטה אימא. לצד דמעות וצער ששטפו אותה, הפגינה חברותיות אנרגטית, אינטנסיבית וחסרת מעצורים. היא בידרה את הקהל ועברה מאורח אחד למשנהו בקלילות של אדם שנולד לאירועים מהסוג הזה. היו רגעים שאני ואחותי חששנו שהיא אולי תעשה לנו פיגוע ותחליק בלשונה (שלעתים, מה לעשות, הולכת קצת רחוק מדי), אבל הנוכחים נראו מרוצים ואימא פרחה. בשלב מסוים אפילו החלה לחלק עותקים מספרה החדש 'הפרדס האחרון' (מומלץ וגם חובה! אני קובע זאת כבנה וכמבקר ספרות חובב), עם הקדשות אישיות למכובדים. אחרי שהעיפה ספרים על ימין ושמאל (למי שרצה וגם למי שקצת פחות), הצטערה שלא הביאה עוד כמה וקבעה באכזבה שכל הספרים נחטפו ואנשים ממש רבו עליהם.
כשהכול נגמר עלינו לקבר. הפרחים והזרים יבשו, הטלפון של הרב צילצל באמצע ואנחנו נטפנו זיעה ודמעות, באחד הימים הכי צהובים ולחים בהיסטוריה הישראלית.
אחרי הטקס המאמץ המשפחתי שלנו לשמור על אחדות התרופף מהר מאוד. איריס, תשושה ממאמצי האירוח עשתה את החג במלון מרוחק בצפון עם בן זוגה. אחותי הבכורה חברה למשפחת בעלה עם אמי ואני נותרתי עם שאלה עמוקה לגבי החגים.
בשלב הראשון פנטזתי על טיסה לחו”ל כשעל הכוונת שני יעדים אקזוטיים: תאילנד, לשם נדדה קבוצה של חברים, או ניו יורק, מקום בו אוכל לחבור לארבעת בני הדודים שלי, שהם בלי יוצא מן הכלל, דוגמה ומופת להצלחה כלכלית ומעמדית, מה שגורם לי מדי מפגש עימם להתכווץ לתוך חוסר ההצלחה שלי.
המחשבה על הטיסות האינסופיות בדרך למזרח הרחוק גרמה לי להבין שקונקשנים בשדות תעופה זרים לצד נופשים איטלקיים ויוצאי צבא ישראליים שהגיעו לחגוג, רק יגבירו את תחושת הבדידות שלי ובאשר ניו יורק? המחירים גבוהים כל כך שתשלום עבור כרטיס הוא כבר אבל ייחודי בפני עצמו.
תהיתי אולי לעשות את החג עם בת הזוג שלי. אבל קצת לפני ראש השנה התברר לי שהיא כבר לא בת הזוג שלי. לא מאשים אותה. נדמה לי שבמהלך התקופה האחרונה נאטמתי. היכולת להביע רגש ולשתף התאדתה. הפכתי לדמות מכנית שמסוגלת לשוחח רק על שטויות, עבודה וספורט. זה היה קשה עבורה והיא החליטה להמשיך. לא עצרתי אותה.
נשארתי בארץ. מבולבל וחסר רעיונות. בסוף אימא הסכימה לאכול איתי. ישבנו בדירה הקטנה שלה בתל אביב. אכלנו לאט במין שקט חסר. אחר כך הלכתי הביתה ונרדמתי.
עכשיו מגיע יום כיפור. בשנה שעברה העברתי אותו עם אבא. שרצתי לצדו שעות ארוכות, קראנו ופטפטנו. היה נחמד. השנה יש לי הרבה חטאים ועוונות למרק, זה ידוע לי. אבל לא בטוח שאני מסוגל לבקש סליחה בשלב הזה. לפעמים נדמה לי שאולי ההוא שם למעלה, שעושה סדר בעניינים, צריך השנה לבקש ממני סליחה על שלקח אותו דווקא עכשיו. או שאולי אני בכלל צריך להודות לו על השנים שנתן לנו ביחד. לא יודע.
בעוד כמה ימים הרכבים והחיים ייעצרו. השקט שיזחל לרחובות לא יאפשר לי להתעלם, ואני איאלץ לעשות חשבון נפש. אחלו לי בהצלחה