למגינת לבן של ישראל וארה"ב, רוסיה המשיכה גם השבוע, ואף ביתר שאת, להעמיק את מעורבותה בסוריה ולהגן על מה שנותר משלטונו של בשאר אסד. מטוסי הענק שלה, אנטונוב 124 ("קונדור"), מטיסים ציוד צבאי וציוד מכני כדי להרחיב את שדה התעופה ואת הבסיס שהיא בונה ליד עיר הנמל לטקיה: הארכת המסלולים תאפשר את נחיתת מטוסי התובלה הענקיים על שפת הים התיכון ולא בדמשק, כפי שהם עושים כיום.


נתיבי הטיסה של המטוסים הרוסיים עוברים דרך איראן ועיראק. המסלול נבחר לאחר שבולגריה, החברה בנאט"ו, סירבה לאפשר את הטיסות דרך המרחב האווירי שלה בנימוק כי מדובר בהטסת ציוד צבאי ולא הומניטרי, כפי שטענה רוסיה. במקביל ניסה שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי לחסום גם את הנתיבים החדשים: הוא שוחח עם ראש ממשלת עיראק חיידר אל־עבאדי, וניסה לשכנעו שלא יתיר לרכבת האווירית מרוסיה לעבור בשמי ארצו. 

בכך העמיד קרי את אל־עבאדי בדילמה קשה. מצד אחד, ממשלתו זקוקה לסיוע צבאי מארה"ב כדי להילחם בדאע"ש. מאמצי השלטון המרכזי בבגדד להרחיב את שליטתו במדינה, המחולקת כבר עתה למחוזות עצמאיים למחצה (המחוז הכורדי העצמאי, אזורים בשליטת מיליציות שיעיות וכמובן "המדינה האסלאמית"), נכשלים לפי שעה. כ־3,000 יועצים צבאיים של ארה"ב מאמנים למשימה זו את צבא עיראק, שהתמוטט כמו בניין קלפים וניגף ב־2014 בכל הקרבות בפני צבא דאע"ש.


מצד שני, ממשלת עיראק נתונה להשפעת איראן, שמשתפת פעולה עם רוסיה בהגנה על אסד. גם טהרן שלחה לעיראק יועצים צבאיים, שמתמקדים בעיקר בהכשרת המיליציות השיעיות־עיראקיות, והיא גם מספקת נשק למחוז הכורדי בצפון עיראק. 

מיפוי האינטרסים החופפים והסותרים של השחקנים המקומיים והחיצוניים בזירה העיראקית והסורית מצביע על בלגן אחד גדול. 

בעיראק, לארה"ב, לאיראן ולרוסיה (ולישראל), יחד עם הממשלה המקומית, הממשלה הכורדית בראשות מסעוד ברזאני ואפילו טורקיה, יש אינטרס משותף להביס את דאע"ש. לאיראן ולישראל יש אף זהות אינטרסים ברצון לחזק את כורדיסטן. לעומת זאת, ארה"ב, טורקיה והממשלה העיראקית מעוניינות לראות ישות כורדית מוחלשת.

במצב הזה מתקשה ראש הממשלה אל־עבאדי לתמרן ולתפקד. הבקשה מוושינגטון מעמידה אותו בפני מצב בלתי אפשרי, והוא נקלע למצר ומתקשה להחליט. הוא לא יכול לסרב לבקשה האמריקאית אך גם לא להיענות לה. הוא גם חושש מהתגובה האיראנית במקרה שימנע מעבר מטוסי תובלה רוסיים לעזרת אסד. בינתיים, עד שיחליט - אם בכלל - ממשיכה רוסיה בטיסות. 

ארדואן והפליטים

גם בסוריה מארג האינטרסים סבוך ביותר. כמעט כל הפלגים, הסיעות והמדינות (כולל טורקיה שהצטרפה לאחרונה למאמץ וחזית א־נוסרה - הסניף הסורי של אל־קאעידה) אוחזים בדעה שיש להילחם בדאע"ש, החולש על כ־40% משטחה של מה שהייתה פעם סוריה. זהו המכנה המשותף הרחב ביותר. 
מכאן רב המפצל על המשותף, והדעות על עתידו של השטח חלוקות. ארה"ב, המנהיגה קואליציה בינלאומית שמטוסיה תוקפים את דאע"ש זה כשנה - תקיפות רופסות ולא יעילות, יש לציין - דורשת את סילוק אסד מהשלטון. לעמדה זו שותפים כל הפלגים של האופוזיציה שנתמכים בידי סעודיה, קטאר וטורקיה, כולל חזית א־נוסרה. 

טורקיה של ארדואן הייתה החוליה החלשה בקואליציה. מצד אחד, היא הובילה את הדרישה להדיח את אסד מהשלטון, ומצד שני העלימה עין מהמעבר בשטחה של אלפי מתנדבים מכל העולם שהצטרפו לדאע"ש, אפשרה פעילות מסוימת של גייסי דאע"ש בתחומה, וניהלה מו"מ שהוביל לשחרור דיפלומטים שלה תמורת כופר והבנות חשאיות אחרות. 

לטורקיה, החברה בנאט"ו, יש עוד אינטרס ייחודי ומובהק בסוריה: למנוע את התחזקות המיעוט הכורדי, מחשש שהדבר יקרין על המיעוט הכורדי בשטחה ויגביר את עוצמת דרישתו לאוטונומיה ועצמאות. ביטוי חזותי ביותר למדיניות הטורקית ראינו כאשר אנשי דאע"ש הטילו מצור על העיר הכורדית כובאני בגבול סוריה־טורקיה. טנקים טורקיים עמדו מנגד במרחק של כמה מאות מטרים מהקרבות ולא נקפו אצבע. להפך - אפשר שמשטרו של ארדואן התאכזב מכך שהלוחמים הכורדים, בסיוע התקיפות האוויריות של הקואליציה, הדפו את דאע"ש, הסירו את המצור וקבעו עובדה חשובה ביותר במלחמות האזרחים בסוריה ובעיראק: בפעם הראשונה נבלמה התקדמות "המדינה האסלאמית".

לאחרונה נראה שחל שינוי מסוים במדיניות הטורקית. שירותי הביטחון שלה הגבירו את שיתוף הפעולה עם ארגונים עמיתים ממערב אירופה, והם עושים מאמץ למנוע מעבר של מתנדבים לדאע"ש. חשודים נעצרים ונשלחים חזרה לארצות המוצא שלהם, ובחודש שעבר זה קרה לשני ישראלים: ערבי מרמלה ופלסטיני ממזרח ירושלים. טורקיה אף מאפשרת למטוסי הקואליציה להמריא לגיחות הפצצה מהבסיס באינצ'רליק, ומטוסי חיל האוויר שלה אף השתתפו בכמה תקיפות.  

שינוי במדיניות הטורקית. ארדואן. צילום: רויטרס

בתמורה הסכימה וושינגטון שטורקיה תורשה להקים אזור חיץ בשטחה של סוריה שאורכו 100 ק"מ ורוחבו כ־40 ק"מ. מטרת אזור החיץ כפולה: האחת היא למנוע מהכורדים בסוריה להקים בגבול טורקיה ישות עצמאית עם רצף טריטוריאלי; והשנייה להעתיק לאזור החיץ את הפליטים מסוריה שבשטחה. לפי אומדן האו"ם, בטורקיה חיים כ־800 אלף פליטים סורים המרוכזים בקרבת הגבול. מהלך כזה, שיצמצם את מספר הפליטים שעוברים מטורקיה לאירופה, יתקבל בברכה שקטה גם של האיחוד האירופי, שמדינותיו מתקשות להתמודד עם זרם הפליטים הצובא על שעריהן. במילים אחרות, שלא תהיה טעות: ארדואן אולי משנה במעט את הטקטיקה, אך מטרות־ העל שלו - הפלת אסד ומניעת הרמת ראש כורדית - לא השתנו.

מול קואליציה בינלאומית מפולגת ורוויית אינטרסים שונים ניצב משטר אסד, הנלחם על חייו בעזרת תמיכה מאיראן ושלוחותיה - חיזבאללה ושכירי חרב שיעיים מעיראק ומאפגניסטן. אסד חולש על 20%־25% משטח המדינה, וכפי שפורסם כאן בחודש שעבר, באמ"ן מגדירים את המדינה שעליה שולטים אסד ונאמניו כ"סוריה הקטנה". 

צבא סוריה מותש וחסר מוטיבציה. הוא נותר בשלטון בזכות חיל האוויר שלו, אספקת הנשק מרוסיה ומאיראן, וחיזבאללה, שאיבד בארבע וחצי שנות המלחמה כ־1,300 מאנשיו ועוד כמה אלפים שנפצעו (כמעט 20% ממצבת כוח האדם - מגויסים ואנשי מילואים - של הארגון הלבנוני). אסד שולט בעיקר בדמשק, בדרכים הראשיות אליה ובאזור החוף, שבו מרוכזת מרבית העדה העלווית (כת שיעית) שאסד ומשפחתו נמנים עמה.

אל הסטטוס קוו הזה, שיצר מציאות של מלחמת התשה אטית שאין בה הכרעה וממשיכה לשחוק את משטר אסד, חדרה עתה בפרופיל גבוה רוסיה.
אסד. או עלווי אחר

העובדה שמשטרו של פוטין תומך באסד אינה חדשה. הוא עושה זאת מאז פרצה מלחמת האזרחים לפני 54 חודשים: ספינות רוסיות סיפקו נשק לצבא הסורי, הדיפלומטיה הרוסית מנעה מהאו"ם לקבל החלטות גינוי נגד המשטר, ולפני כשנתיים אף הצליחה לשכנע את אסד להסכים להתפרק מנשקו הכימי, ובכך להסיר את איומו של אובמה לתקוף בסוריה.

אך כעת נראה שמוסקבה משנה את כללי המשחק שלה בסוריה. מטוסי האנטונוב 124 הענקיים שטסים בשמי איראן, עיראק וסוריה, הם רק ביטוי חזותי מרשים לשינוי. בשלב זה המטרה הרוסית היא להקים בסיס צבאי גדול בשדה התעופה שליד עיר הנמל לטקיה. לשם כך נשלחו לבסיס מאות נחתים מיחידות חיל הים, שמשימותיהן דומות לאלה של המארינס האמריקאי. הם מצוידים במערכות הגנה אוויריות וארטילריה. כך שהמטרה הרוסית בשלב זה נראית הגנתית: להגן על הבסיס ושדה התעופה כל עוד נמשכות עבודות ההרחבה.

ומה יקרה כשתושלם מלאכת הבנייה והנמל יוכל לקלוט עד 3,000 חיילים? התשובה אינה ברורה. מרבית המומחים בארה"ב, בישראל ובאירופה מתקשים להבין מהן כוונותיו האמיתיות של פוטין. ברור כי הוא החליט - בתיאום הדוק עם איראן (שהושג במהלך ביקורו במוסקבה בחודש שעבר של מפקד כוח אל־קודס, גנרל קאסם סולימאני) - להיחלץ לעזרת אסד ולפחות לשמר את שלטונו על "סוריה הקטנה". מובן גם כי לרוסיה יש אינטרס מובהק ברצועת החוף הסורית. לטקיה וטרטוס (שבה יש לצי שלה בסיס קטן) הם הנמלים האחרונים בים התיכון שבהם נותרה לצי הרוסי דריסת רגל; למעשה, סוריה היא המאחז האחרון של רוסיה וברה"מ לשעבר במזרח התיכון. 

ויש עוד סיבה, מעט נסתרת. מול חופי סוריה נתגלו לפני כמה שנים מאגרי נפט וגז עצומים - "גוש 2" המשתרע על שטח של יותר מ־2,000 קמ"ר. לפי הערכות שונות של מומחי אנרגיה, מדובר במאגר הימי הגדול ביותר של עתודות נפט - כ־2.5 מיליארד חביות בנוסף לטריליונים רבים של מטרים מעוקבים של גז. לפני כשנתיים ביקר בדמשק מנכ"ל חברת האנרגיה הרוסית "סויוזנפטאגז" יורי שאפרניק, שהיה בעברו שר האנרגיה של ארצו. בעקבות הביקור נחתם חוזה וממשלת אסד העניקה לחברה זיכיון ל־25 שנים לחיפושי נפט וגז ב"גוש 2". בזיכיון שותף גם ראמי מחלוף, בן דודו של אסד, העומד בראש אחת המשפחות העשירות והמקושרות בסוריה.

כל אלה הן סיבות טובות לדאוג שמשטרו העלווי של אסד יתקיים, גם אם אסד עצמו יוחלף בידי אישיות עלווית אחרת. בהקשר זה ראוי לציין כי נשיא פינלנד לשעבר, מאטי אטיסרי, שזכה גם בפרס נובל לשלום, גילה לאחרונה כי לפני כשלוש שנים זיהה נכונות של הקרמלין להתגמש ולהסכים להחלפת אסד בידי אישיות אחרת, שתהיה מקובלת גם על המערב והאופוזיציה. להערכת הנשיא הפיני, ארה"ב והמערב לא היו קשובים מספיק להצעה, והחמיצו אותה.

פוטין ושר החוץ סרגי לברוב הדגישו בימים האחרונים את מחויבותם למשטר בסוריה, וכי ימשיכו במעורבותם במדינה. הם טוענים כי מטרתם היא להילחם בטרור, קרי בדאע"ש. אם אכן כך הדבר, לא ירחק היום שבו נראה מטוסים רוסיים מפציצים עמדות של "המדינה האסלאמית", ואולי גם חיילים וטנקים רוסיים נלחמים שכם אחד עם לוחמי חיזבאללה ואנשי משמרות המהפכה.

מחויב לאסד. פוטין. צילום: רויטרס

עם זאת, יש גם מומחים לרוסיה שחולקים על הערכה זו. אולב אושיצה, מנהל המכון הפולני ללימודי המזרח (הכוונה מזרחה מפולין) אמר לי בשבוע שעבר בוורשה כי לדעתו "רוסיה לא תשלח Boots On The Ground", כלומר חיילים שיילחמו בחזית. יועצים, סיוע צבאי, אולי תקיפות של חיל האוויר - אך לא חיילים. לדבריו, גם במשטרו האוטוריטרי של פוטין יש רגישות לקורבנות. על פי אושיצה, ולהערכה זו שותפים גם מומחים באוקראינה, ייתכן גם שהמהלך הרוסי מיועד לאפשר יצירת מרחב להידברות לעסקה כוללת יותר בין רוסיה לארה"ב, על מכלול נושאים, כולל אוקראינה.

כך או כך, גם אם מוקדם עדיין להגדיר את המהלך החידתי משהו של רוסיה כ"שובר שוויון" או כ"משנה כללי משחק", הוא מעורר סקרנות וגם דאגה בארה"ב, בישראל ובטורקיה. אם רוסיה תפעיל את חיל האוויר, ידרוש הדבר תיאום עם ארה"ב והקואליציה המערבית־ערבית, כדי לצמצם את סכנת החיכוך וירי בשוגג.

טורקיה מודאגת, כי לא ברור אם דמשק בגיבוי רוסי תבליג על הקמת אזור החיץ. ואילו בישראל, יש להניח, חוששים שמעורבות עמוקה של רוסיה תגביל את חופש הפעולה של צה"ל וחיל האוויר, שעד כה, לפי פרסומים זרים, תקף לפחות עשר פעמים משלוחי נשק סורי־איראני לחיזבאללה ויעדים של טרוריסטים שהופעלו בהשראת איראן וחיזבאללה בגולן, כמו גם מטרות של צבא סוריה. בהקשר זה ראוי להזכיר שבתקופת מלחמת ההתשה, לפני יותר מ־40 שנה, הפילו טייסים של חיל האוויר מטוסים רוסיים שפעלו לצד חיל האוויר המצרי וחדרו לסיני.

יחד עם זאת, המצב החדש יכול גם להביא לתהליכים חיוביים עבור ישראל. מעורבות עמוקה יותר של רוסיה יכולה להיות גורם מרסן כלפי אסד ושותפיו. מוסקבה יכולה להשפיע על אסד לחדול להעביר נשק לחיזבאללה. האם לא עדיף מבחינת ישראל שפוטין יהיה נותן החסות הראשי של אסד במקום עלי חמנאי, קאסם סולימאני וחסן נסראללה? ראש הממשלה בנימין נתניהו ייצא בשבוע הבא למוסקבה, וסביר להניח שישוחח עם פוטין על נושאים אלה בדיוק.