אל תקראו לי הוזה, אבל אני מאמין שבעוד שלושה או ארבעה עשורים בתי הדין הרבניים ייראו ויישמעו אחרת. הם יהיו חלק ממערכת בתי המשפט הכלליים, יכהנו בהם דיינים חילוניים הבקיאים במשפט העברי ויהיו גם דיינות. זה יהיה תהליך הדרגתי, לא קל ולא פשוט, אבל הוא יקרה. לא יכול להיות שהעולם יצעד קדימה ורק בתי הדין הרבניים יקפאו בזמן.
השבוע נחשפנו במבוכה לא קטנה ובתחושת קבס לישיבה הראשונה של הוועדה לבחירת דיינים בממשלה הנוכחית. בבתי הדין הרבניים חסרים כמעט 30 דיינים, מה שבהחלט מסב נזק ציבורי וסבל אישי לכל אלה שנזקקים לשירותיהם. וזה אומר פחות או יותר רוב הציבור.
בקומבינה פוליטית יוצאת דופן, וספק אם היא חוקתית, החליטה הממשלה באישור הכנסת ובעקבות הסכם קואליציוני מביש וסחטני שהפעם, שלא כפי שקובע החוק, יעמוד בראש הוועדה לבחירת דיינים שר האנרגיה יובל שטייניץ. בחוק דווקא נקבע, באופן הגיוני, ששר המשפטים יעמוד בראש הוועדה, שכן מדובר בגוף שיפוטי לכל דבר ועניין. אך הרוב הקואליציוני והשיקולים הפרטיקולריים של המפלגות החרדיות גברו על הלוגיקה ובעיקר על החוק, עיוותו אותו והשמישו אותו לצורכיהם.
מהחומרים שהתפרסמו מתוך דיוני הוועדה נחשף בכיעורו שוב "השילוש הקדוש". כלומר שליש ממספר הדיינים שמוקצים לחרדים הספרדים, שליש לחרדים האשכנזים ושליש לציונות הדתית, החרדים הלאומיים. שוו בנפשותיכם מה היה נאמר ומה היה נכתב אילו בוועדה למינוי שופטים היה דיל פוליטי מקודש, בלתי כתוב אך מכובד במלואו, ושעל פיו שליש מהשופטים היו באים מהשמאל הפוליטי, שליש מהימין ושליש ממפלגות המרכז והחרדים. ודאי שהציבור היה מתפלץ ומוחה, ואולי אף יוצא לרחובות ומנסה להפיל בדרכים דמוקרטיות את השלטון. אם כך, מדוע כשמדובר בוועדה למינוי דיינים איש לא מוחה?
בל נטעה, דיינים הם שופטים לכל דבר ועניין. הם חורצים גורלות, חולצים עגונות, משפיעים על חיי היומיום שלנו, על מצבנו האישי והכלכלי ולעתים גם על חירותנו. משום מה לכולנו נדמה שהעולם הזה שוכן מעבר להרי החושך, אבל כשהריקושטים מגיעים אלינו, הם נופלים עלינו כרעם ביום בהיר.
***
האימפריות ששלטו בארץ לפני הקמת המדינה - בתחילה הטורקית ואחר כך הבריטית - החילו חוקים אזרחיים על פי משפט האימפריות ולפי הבנתם. אולם בתחום דיני המעמד האישי הן הותירו אוטונומיה מסוימת לאזרחים, להישפט בבתי דין דתיים, איש איש לפי דתו, אמונתו והשקפתו, ולכן לא מפתיע שבתי דין רבניים בשמות כאלה ואחרים קמו עוד בתקופות האימפריות, טרם הקמת המדינה.
כשכוננה המדינה הייתה מחלוקת קצרה בנוגע לדין שיחול במדינת ישראל: אזרחי, חילוני, דמוקרטי או הלכתי־דתי־תיאוקרטי. המחלוקת הזאת אינה פעוטת ערך, שכן הדמוקרטיה והתיאוקרטיה הפוכות לחלוטין זו מזו. בעוד שבדין ההלכתי הריבון הוא האלוהים והוא מקור הסמכות החוקי, באמצעות צווים אלוהיים שהוא הביא אל העולם על ידי שליחיו, הרי שתפיסת היסוד הדמוקרטית שאימצה מדינת ישראל קובעת שהריבון הוא העם והעם בוחר את מחוקקיו בהליך דמוקרטי, ואלו מחוקקים חוקים מכוח אמון הציבור ולמענו.
ההלכה פתרה את הסתירה באופן חלקי באמצעות ההוראה ההלכתית ש"דינא דמלכותא דינא", אך זה היה נכון לאלפי שנות גלות, כשעם ישראל היה מפוזר בין העמים ומאוחר יותר בין המדינות. כשקמה מדינת ישראל שאף הפלג החרדי שדין ההלכה יהיה דינה של המדינה. דוד בן־גוריון, ראש הממשלה הראשון, צירף ברצון את החרדים לממשלה הראשונה ולא רק מטעמים פוליטיים. הגם שהוא עצמו היה ציוני חילוני במהותו, תמיד הייתה לו פינה חמה בלב ליהדות ולמסורת, והחינוך הדתי שקיבל בפולין ליווה אותו לאורך כל הדרך.
***
הדין העברי לא התאים למציאות המודרנית של אמצע המאה ה־20 וקליטתו במשפט הישראלי הייתה בעייתית מלכתחילה. לא היו בו פתרונות לתחומי משפט נרחבים כמו דיני חברות או דיני מסים, והוא הכיל אפליה מובנית בין גברים לנשים, שמגילת העצמאות לא יכלה להכיל אותה. בפשרה שנמצאה הוסכם כי באמצעות חוק חילוני של הכנסת, דיני הנישואים והגירושים של יהודים בישראל יהיו דיני ההלכה היהודית, וכך בא לעולם ב־1953 חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואים וגירושים). "ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל... יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי דין רבניים", נכתב בחוק, "נישואין וגירושין של יהודים ייערכו על פי דין תורה".
הסמכות לדון בעניינים נוספים הכרוכים בנישואים וגירושים כמו מזונות, חזקה על ילדים או חלוקת רכוש הוענקה במקביל גם לבתי המשפט ומאוחר יותר אף הוקמו בתי משפט מיוחדים לענייני משפחה. מקובל לחשוב שבתי הדין הרבניים מיטיבים עם הגבר ובתי המשפט לענייני משפחה עם האישה. לכן לא פעם כשזוג רוצה להתגרש מתחיל "מרוץ" בין בני הזוג לאיזו ערכאה משפטית לפנות, והראשון שפונה בדרך כלל זוכה.
כשנחקק חוק שיפוט בתי דין רבניים התאימו הוראותיו למציאות של אותם ימים. אין ספק שהגיעה העת להתחיל ברפורמות המתחייבות. כך, למשל, בחוק הדיינים משנת 1955 נקבע שלתפקיד דיין יכול להתמנות רק מי שהסמיכה לכך הרבנות הראשית, מה שכמובן מונע את האפשרות שנשים ובעלי אוריינטציה חילונית יוכלו לכהן בתפקיד. יש להגדיר מחדש את בעלי הזכאות לכהן כדיינים ולקבוע שגם נשים וגברים חילוניים, בעלי השכלה משפטית מתאימה ובקיאות בדין העברי, יוכלו להגיש את מועמדותם לתפקיד.
לשם הזיכרון ההיסטורי: בעבר סירבה הסמכות הרבנית לכלול נשים במועצות הדתיות עד שבג"ץ הכריע אחרת. כיום זה כמעט מובן מאליו שבמועצות הדתיות מכהנות גם נשים. אני מניח שאם העמותות הציבוריות יעתרו נגד אפליה אסורה של אי הכללת נשים כדיינות בבתי הדין הרבניים ואי הכללת חילונים מומחים בדין העברי, וגם אם בג"ץ לא ימהר להכריע ויקום צורך לשוב אליו פעמים נוספות, בסופו של דבר העניין יוכרע והאפליה הזו תיעלם. מדובר רק בעניין של זמן ושל הבשלה ציבורית.
הרביזיה צריכה להמשיך עם ביטול הוועדה למינוי דיינים והעברת סמכויותיה לוועדה לבחירת שופטים. לצורך מינוי דיינים תוקם ועדת משנה בהשתתפות הרבנים הראשיים וגורמים הלכתיים נוספים, אך אמות המידה הנדרשות למינוי שופטים יחולו גם על מינוי דיינים.