כשלתי כאישה. אמרתי את זה כבר כאן בהקשר אחר לפני כמה חודשים, והנה שוב אני מודה שנכשלתי. נכנעתי בשבוע שעבר לכל סטיגמה קלישאתית שהופיעה בכל סרט שג'ניפר אניסטון שיחקה בו אי פעם. כן, זו אני, טליה לוין שבארון הכלים שלה שנמצא מתחת לכיור המטבח, שוכן ארגז עמוס בברגים, מסמרים ומברגות מכל סוג ומין מהקולקציה האחרונה והעדכנית של “מסמרי סתיו־חורף 2015". אני, שאוחזת באוסף כלי עבודה מבית ורסאצ'ה הום סנטר, שנאסף בעמל רב על ידי אב רב פעלים שלימד את בתו עוד מילדות לעשות שפכטל, חורים בקירות בטון ולפתוח סתימות לבד (זאת במקרה שאי אפשר יהיה לסמוך על ידו הנאמנה של הגבר).
עד היום, אגב, הכרתי רק שני אנשים שידעו את כל רזי המסמר וסודות הפטיש, אך שחלילה לא ישתמע כי על זה יקום וייפול דבר. וכפי שסבא שלי נהג לומר: “אם תצאי שוב עם הרגישים האלה, לפחות נדע שלא ייפול עליכם הגג". כאמור, זו אני שהתרסקה נפשית, פיזית ורוחנית לחתיכות קטנות, ברגע שקרס לה ההארד דיסק במחשב. אז זעקתי השמיימה אל המלאך שאחראי על הטכנולוגיה וקראתי: “הצילו, שלח לי טכנאי!". אלא שעכשיו נשאלת השאלה, מדוע בעצם לא קראתי לטכנאית?
אני מתביישת לומר שבמקרים של חיים ומוות, כגון קריסת מחשב לפני מועדי דד־ליין אינטנסיביים של כל כתבות וטורי החגים, אני מעדיפה להיצמד לקלישאה האיומה, הנוראית, המיושנת, המבישה ולהיאחז בדבר הראשון שמעניק לי ולנשים רבות ברחבי העולם ביטחון ושקט נפשי: טכנאי חסון וחזק. כזה שעולה ארבע קומות ברגל, נכנס עם קסדה, ביטחון עצמי וכלי עבודה מלאי עוז ומבלי לחשוב פעמיים אומר: “אל תדאגי, מותק, הכל יהיה בסדר".
אני יודעת שזה קורה כמעט לכולן. עד כמה אנחנו מוכנות להודות בכך? זה כבר סיפור אחר. קראתי פעם איזשהו מחקר שהתבסס על מגדר ופסיכולוגיה קלינית שנעשה באוניברסיטה באילינוי, שבו נאמר כי בניגוד למה שנהוג לחשוב, רוב הנשים הנמשכות לדמויות סמכותיות הן דווקא נשים בעלות ביטחון עצמי גבוה מהממוצע. וזאת על אף העובדה כי ברובנו טמונה משיכה מסוימת, של הילדה הקטנה לדמות האב המשרה ביטחון. אומנם הטענה על דמות האב סותרת לדעתי לחלוטין את התיאוריה ההתחלתית של המחקר, אך לא אתפלא אם בסופו של דבר אין אף אוניברסיטה שחוקרת ענייני מגדר באילינוי, מה שמחזיר אותנו לנקודת ההתחלה - בסך הכל רציתי טכנאי ומיד.
מדהימה אותי בכל פעם מחדש עוצמת הרגשות היוצאת מבן אדם כשקורס לו המחשב. כאילו שלא ידענו מעולם טרגדיות ושיברון לב. “חיבוק נחוץ במיידי", כמעט כתבתי השבוע ברשת והתחרטתי, כי בפעם האחרונה כשכתבתי את המשפט הנ"ל ובהקשר אחר, לא עמדתי במבול ההצעות שיפה להן השתיקה. והנה עוד קלישאה שהוכיחה על אף הכחשותי הנמרצות, כי במקרי לחץ אני לא פרקטית. הרי במקום לבקש באופן ענייני ובהול טכנאי, התבוססתי כמעט 45 דקות ברחמים עצמיים וחיפשתי חיבוק כשבעצם הגיעה לי סטירה. חבר רשת שבמקרה שאל אותי שאלה, הבין שאני במשבר ושלח לי עזרה מיידית דחופה. “אל תדאגי! הוא יגיע עוד היום. הכל יהיה בסדר". אני יודעת, אני יודעת, הכל יהיה בסדר.
מגוחך לחשוב על יותר מאלפיים שנות קיום ועל העובדה שאף אחד - אף פעם, לא עצר לרגע את לופ ההיסטריה כדי לספור עד עשר ואולי להבין שמדובר בסך הכל בחתיכת פלסטיק עם מקשים ותוכנות שאיש לא מצליח לפענח. מלבד אולי יחידי סגולה שהופכים בן רגע לבודהה, לישו ולמשה רבנו של האנושות. “איך הפכנו לעבדים של מכשירי אלקטרוניקה, הא?", פצחתי בשיחת חולין גברית משהו מפאת הבושה (וכמעט שילבתי אותה עם צ'פחה אך ויתרתי) עם הטכנאי שניסה לעודד אותי ואמר שכבר ראה מקרי קריסה קשים משלי. הוא התכוון כמובן לקריסה הרגשית. המחשב? גם במצבו הוא היה חזק הרבה יותר ממני.
תאמינו או לא, אבל אני מאמינה שישנו קשר הדוק בין מכשירי החשמל שיש לנו בבית לבין הנפש. אפילו בתורת הפנג שווי הצליחו להוכיח שפולסים של אנרגיה אנושית מסוגלים להשפיע על פולסים אלקטרוניים ובכך לשבש את פעולתם של מכשירי החשמל בקרבתנו. אז אומנם הקיץ הזה היה קל הרבה יותר מהקיץ הקודם עם הטילים, אך הוא היה מאתגר מבחינתי לפחות, ללא כל צל של ספק. אני מניחה שקריסת ההארד דיסק במחשב שלי הייתה צפויה. האמת היא שאני ממש שמחה שיש עוד שלוש חופשות חגים לפני. מקווה כמובן לא לבכות לכם על זה אחר כך.