רוב האנשים מנצלים את התקופה הזו בשנה להתכנסות פנימית, לשאלות נוקבות ומהותיות, כמו “למי חטאתי השנה?" ו"ממי אני צריך לבקש סליחה?". אני לא רוב האנשים.
אני מנצלת את הימים האלה למה שחשוב באמת (חוץ מהשלמת שעות שינה): חיטוט ברשימת האנשים שהצליחו להרגיז אותי מספיק כדי להיחרת בזיכרון שלי. כאלה שאני הכי מצפה לראות את שמם מרצד על מסך האייפון שלי בחג הצום והצפייה אונליין הלאומי.
משנה לשנה אני מגלה שהרשימה הזו מתקצרת, כנראה כי משהו בי התבגר ואני הרבה פחות נעלבת וכועסת. סתם, נראה לכם? אני פשוט יוצאת מנקודת הנחה שרוב בני האדם הם כולרות, אז הציפיות שלי נמוכות מראש.
בכל מקרה, השנה הרשימה הזו אפילו קצרה מהרגיל, וכוללת רק שם אחד: מדובר באישה שאינני מכירה וגם אין לי שום רצון להכיר, אבל היא בכל זאת חייבת לבקש ממני סליחה. ממני ומכל בני האדם שמסתובבים על הפלנטה הזו עם קצת משקל עודף. קוראים לה ניקול הארבור. היא מה שמכנים ברשת “אושיית יו־טיוב". או במילים אחרות: בחורה יפה באופן יחסי, עם אספירציות להתפרסם ופחות מדי טאקט, מודעות או כישורי ריסון עצמי. אני מעדיפה לקרוא לה וואנבי.
לפני שאספר לכם מה עשתה אותה בחורה, אני צריכה להסביר לכם משהו על אושיות יו־טיוב: הן שונות מאושיות פייסבוק וטוויטר כי יש להן ערוץ יו־טיוב מצליח, לרוב עם מאות אלפי ואפילו מיליוני מנויים, והן מייצרות תוכן שעיקרו סרטוני וידיאו.
ברוב המקרים יש להן כמויות נכבדות של עוקבים גם ברשתות החברתיות האחרות (חלקן הגיעו ליו־טיוב לאחר שנחלו הצלחה ב־VINE ובסנאפצ'ט), אבל יו־טיוב לאושיות הרשת הוא כמו הפריים טיים לסדרות הטלוויזיה. הן יכולות להעלות לשם סרטונים באורך 10־15 דקות וללהג עצמן לדעת. בארצות הברית “אושיות יו־טיוב" זה מקצוע לגיטימי לכל דבר. האושיות הללו מלקטות לעצמן קמפיינים וחסויות כמו בר רפאלי לפני חתונה.
עד כאן הכל בסדר. יש אושיות יו־טיוב נהדרות, שנונות, יצירתיות ומצחיקות שכיף לעקוב אחריהן. יש אחרות, שיכולות להיות גסות, בוטות, נטולות מקוריות או סתם מעצבנות. הארבור נמצאת על הקו הדק שבין שני המחנות האלה: מצד אחד, היא בחורה צעירה ויפה, אינטליגנטית באופן יחסי, והיא כל כך משוכנעת שיש לה חוש הומור מפותח, עד שיש גם כמה אנשים שמאמינים לה. מצד שני, היא זחוחה, מזויפת ובעיקר מאוד אוהבת להגיד לאנשים אחרים מה היא חושבת שהם צריכים לעשות.
לפני שבועיים היא העלתה לערוץ היו־טיוב שלה, וגם לעמוד הפייסבוק, סרטון שלו העניקה את השם DEAR FAT PEOPLE. הארבור עומדת מול המצלמה, נוטפת שטיקים משומשים וניסיונות מאולצים לדגמן חוש הומור ומתיקות, שמזכירים את חוש ההומור והמתיקות של סטלין. השורה התחתונה של הסרטון היא שאנשים שמנים הם מגעילים, שהם לא סובלים מאפליה אלא סתם בכיינים ושהם פשוט צריכים להפסיק לאכול.
הסרטון הזה עצבן, כפי שאפשר לצפות, הרבה מאוד אנשים. באותה המידה, הוא צבר מיליוני צפיות (20 מיליון בפייסבוק נכון לרגע זה ו־1.2 מיליון ביו־טיוב) וגרר מאות אלפי תגובות, כולל עשרות סרטוני תגובה זועמים מאושיות יו־טיוב אחרות, פופולריות יותר, שביקשו ממנה, בפשטות, לסתום את הפה המטונף שלה.
הארבור, “מזועזעת" מכך שאנשים “לא מבינים אותה" ו"לא מבינים סאטירה", חסמה את האפשרות להגיב על סרטון ביו־טיוב והעלתה סרטון נוסף שבו הבהירה שלא היא הבעיה, אלא אנחנו, ושאין לה שום כוונה להתנצל. מעצבנת, כבר אמרתי?
הארבור היא לא הראשונה שמבססת את מעמדה ברשת על סמך התבטאויות מטופשות ורדודות, אבל המקרה שלה הצליח לעצבן אותי יותר מהרגיל: לא בגלל הדברים האוויליים שאמרה - למי בכלל אכפת מה היא חושבת? - אלא בגלל האופן שבו הרשת ממשיכה לשתף פעולה עם אנשים מהסוג שלה.
כל מה שדרוש כדי להתפרסם היום הוא להתבטא באופן חריג, להגיד משהו לגמרי בלתי פוליטיקלי קורקט ולתת לאינטרנט לעשות את שלו. כמיטב הקלישאה, גם פרסום שלילי הוא פרסום. אז למה? מתי הרשת תמציא אפשרות לעצור ויראליות של חומרים שפשוט לא מגיע להם להיות ויראליים?
מצד שני, ויראליות מושתתת בכל כך הרבה מקרים על התבטאויות איומות, שזה כנראה לא יקרה לעולם. ואולי טוב שכך, אחרת רשימת האנשים שצריכים לבקש ממני סליחה תהיה ריקה.