גם סרט רע, כך מתברר, יכול לחולל מחשבות טובות.
לא צפיתי עדיין בסרטה של נטלי פורטמן (על פי הביוגרפיה של עמוס עוז) "סיפור על אהבה וחושך", אבל המבקרים חבטו בו בעוז. אני מודה שקצת סלדתי מהשפה הקשה שבה השתמשו רובם (כולל הדביל ההוא שקבע שפורטמן "רצחה את עמוס עוז"), ועם זאת, אני מכיר לא רע חלק מחבורת קפוצי–הישבן הזאת ויודע כי נדיר שיפגינו תמימות דעים שכזאת אפילו בנוגע לשעה הנכונה בשעון או מזג האוויר, כך שיש בהחלט סיכוי סביר שלפורטמן החביבה ומלאת הכוונות הטובות יצא סרט רע.
טוב, נו, זו לא באמת פינת הקולנוע, אלא טור מיוחד ליום הכיפורים. אז מה הקשר שלו לפורטמן, לאהבה ולחושך? אה, זה די ברור: העובדה שדווקא בערב יום הכיפורים, גיליתי שנמאס לי להתנצל.
זה היה אחד מימי חמישי, ובחדשות ערוץ 2 שידרו ראיון שערכה יונית לוי עם נטלי פורטמן. התבוננתי בראיון עד שקלטתי שהמילים שבו הן עבורי רק מוזיקת רקע לפריים של שתי נשים יפות הפוסעות על רקע הנוף האורבני והמקסים של פריז. מיד התעשתי ונזפתי בעצמי (האישה הייתה בחו"ל לרגל עסקיה, כך שהייתי חייב לעשות גם את זה לבד), לאמור: נו, באמת, אחת היא עיתונאית ומגישת חדשות בכירה שרום מעמדה לא מנע ממנה להתחתן עם נהג מונית (הכסף) וחוץ מזה היא מדברת איטלקית שוטפת! והשנייה היא שחקנית ויוצרת עם זיקה לישראל ולסקס מדומיין עם מילה קוניס (ע"ע "ברבור שחור") - ואתה, בהמה מגדרית שכמוך, רואה בהן קודם כל שתי נשים מצודדות. תתבייש לך, קרנף!
נכלמתי למשך חמש שניות, ואז הגיח הקרנף כאילו פער מישהו חור בגדר של הספארי לאמור: לא רוצה להתבייש, למה מה תעשו לי? וזה, אם תסלחו לי, בדיוק העניין שלשמו התכנסנו: נמאס לי להתנצל על זה שאני גבר! עכשיו, רגע, לפני ששדולת הנשים מסתערת עלי להכחידני, אני חייב להבהיר שאני לא שופט אנשים, ובכלל זה נשים, על פי המראה. ודאי שלא רק לפיו. וכן, כבר קרה לי שנשים יפות הצליחו לשעמם אותי למוות אחרי שלוש דקות שיחה, וכמובן - ההפך: שגברות שלא ניחנו בגנים של משפחות כמו גדות או רפאלי, הילכו עלי קסם ברגע שפתחו את פיהן, אבל מה לעשות: בשנייה שבה ניצבת מולי אישה, אני רואה קודם כל אישה - ורק אחרי זה את כל השאר.
תגיד, שאלה אותי בדמיוני אינטלקטואלית קצוצת שיער מהחוג ללימודי מגדר: גם אם, נניח, דני קושמרו היה מראיין את בראד פיט למשל, האם גם אז היית בוהה בשניים במשך דקה ארוכה עוד לפני שהיית טורח לברר על מה האייטם? ובכן, לא, ממש לא (אם כי אני כמובן מכבד ומכיל את כל מי שהיה בוחר לראות אותם כך. בעצם "מכיל" הוא אולי ביטוי דו–משמעי מדי בהקשר הזה. נישאר עם "מכבד", טוב?).
אז יום כיפור או לא יום כיפור - נמאס לי כבר להתנצל על זה שאני גבר, כלומר - אחד שרואה בכל אישה, לפחות למשך השניות הראשונות של היכרותנו, קודם כל אישה. לא, אני לא אבהה לה בחזה ולא אסתכל לה על התחת (לפחות לא כשהיא שמה לב), אחרי הכל אני רק קרנף, לא קוף, אבל כן: בטרם נעבור לנושא שלשמו התכנסנו, זה יהיה קודם כל מפגש בין גבר לאישה, וטוב שכך.
משטרת המחשבות שמנסה לאכוף עלינו את כללי הפי־סי, יצרה כאן ארבעה סוגים בולטים של גברים: הראשון הוא כמוני, כלומר, מין בסכנת הכחדה. השני הוא גם כמוני, אבל יותר מתוחכם - ולפיכך הוא חושב בדיוק אותו הדבר, אבל אומר את ההפך כדי שדבריו המוקלטים לא ישמשו נגדו בעתיד. השלישי בכלל לא נמשך לנשים, והרביעי הוא הסריס האורבני המצוי, זה שהוא בדרך כלל גבר צעיר וחיוור, לא הומו ולא סטרייט, אלא מעין גרסה מצחיקה פחות של ד"ר שלדון קופר, כוכב "המפץ הגדול" (ואגב כך, התייעצות דחופה: מה תגידו על פני? איך היא הפכה מהבת של השכן שתמיד חלמת שתהיה לך למין דודה פולנייה, והיא עדיין בדמי ימיה).
אז ברוח הסוגריים האחרונים, לא נותר לי אלא לאחל לגברות לוי את פורטמן שגם בעוד 50 שנה יביט בהן אחרון הקרנפים ויחשוב עליהן, קודם כל, כעל נשים יפות ולא רק כעל סיפור על אהבה וחושך, ולכם, חברי היקרים, אאחל שדווקא ערב יום הכיפורים הממשמש ובא תפסיקו לבקש סליחה על כך שאתם זוקפים את הקרן בכל פעם שקרנפה יפה נכנסת לטבול באגם, בעיקר אם מדובר באגם רודברג.