נפרדנו השבוע מהשופט מישאל חשין. המספידים הרבים התחרו זה בזה על מעלותיו וסגולותיו הגדולות של האיש, ובצדק. חשין לא היה עוד שופט.
האישיות המיוחדת שלו הפכה אותו לסוג של אייקון, למאור משפטי ייחודי. במושגי השוק, חשין היה מגה־סלב משפטי. תמיד ציורי, תמיד בוטה, תמיד מנוסח בפומפוזיות מרטיטה, תמיד מדויק, תמיד מספק את הסחורה. למרות שהיה מספר 2 קלאסי ולא ניצב אף פעם בצמרת הפודיום, הוא אחד מאחרוני הענקים של כס המשפט הישראלי.
פס הייצור הזה, של ענקי שיפוט שידעו גם להשאיר חותם, נסגר. לבית המשפט העליון קורה בשנים האחרונות מה שקרה כבר מזמן לצה"ל. פעם, ובעיקר בשנות האופוריה של אחרי ששת הימים, ידע כל זאטוט את שמותיהם של כל אלופי המטכ"ל בעל פה - מגנדי ועד גורודיש ועד בכלל. הם הונצחו בדגלונים קטנים שהתנופפו בסוכותינו וביום עצמאותנו, הם היו סלע קיומנו, ראש שמחתנו. נשבענו בשמם. הם אכלו במיטב המסעדות (בלי לשלם) והציקו למיטב הנערות (כמעט בלי לשלם), הכל היה מותר. היום? בקושי יודעים מי זה איזנקוט. זה לא מעיד בהכרח על איכותו הסגולית של המטה הכללי. אולי אפילו טוב שכך. המצב היום בריא יותר. שהגנרלים יעסקו בענייניהם ולא יהפכו למגה־סטארים, כי בסוף זה נגמר בבכי.
תהליך דומה עבר על בית המשפט העליון. תחשבו על הענקים שמגר, ברק, אגרנט, מנחם אלון, בייסקי, בך, ויתקון, הלוי, חיים כהן, בייניש, מני. עם החבורה הזאת נמנה כמובן גם השופט חשין (ונוספים), ותנסו לחלץ את שמותיהם של שופטי העליון כיום. עם נשיאים אפרוריים כמו אשר גרוניס ומרים נאור, עם שופטים דומיננטיים קצת פחות, אפורים קצת יותר. כל אושיית אינסטגרם בינונית מוכרת להמוני בית ישראל הרבה יותר מהשופט ניל הנדל, למשל. או עוזי פוגלמן.
בואו נרחיב בעניין פוגלמן. השופט הכמעט אלמוני הזה מדגים, בשנתיים האחרונות, עד כמה יכול להיות בית המשפט העליון מנותק מההוויה שבה הוא חי, מהעם שבתוכו הוא יושב. הרבה התקפות סופג העליון, בעיקר מצד ימין, בשנים האחרונות. ההתלהמות גואה. טיפוסים כמו מוטי יוגב מגיחים עם דחפורים כדי לעלות עליו, וכולנו - כל מי שהדמוקרטיה הישראלית חשובה לו - צריך להתייצב שם ולחסום בגופו את דחפורי החושך הללו.
פוגלמן מדגים עד כמה יכול להיות בית המשפט העליון מנותק מההוויה שבה הוא חי. צילום: פלאש 90
עוזי והמסתננים
בית משפט עליון חזק, עצמאי וחסר מורא הוא התנאי הראשון לקיומה של דמוקרטיה. בעיקר בתנאים הקשים שבהם מתמודדת הדמוקרטיה שלנו. מותר לבקר את בג"ץ, אולי אפילו רצוי לבקר את בג"ץ, אבל באותה נשימה צריך לשמור עליו מכל משמר. אין לנו בג"ץ אחר, הוא מגן על החלכאים והנדכאים, הוא חלון הראווה שלנו בעולם, הוא ההכשר שלנו בין הגויים, הוא שומר הגחלת.
עכשיו פוגלמן. אני מדבר על מסתנני העבודה האפריקאים. פוגלמן הוא השופט האקטיביסט שמוביל את גישת העליון שקיצץ, רידד, מעך וכמעט לא השאיר כלום מהתיקון לחוק ההסתננות לישראל שקיבלה הממשלה עוד בימי שר הפנים גדעון סער. החוק הזה, שעצר את צונאמי מסתנני העבודה האפריקאים, מתחיל להתפורר. יש טעות נפוצה שלפיה הגדר היא שעצרה את המסתננים. זה לא נכון. אין גדר שתעמוד בפני מסתננים. מה שעצר אותם היא הידיעה שהקייטנה נגמרה. שאי אפשר להגיע, לטפס, לרדת בצד השני ולנסוע לתל אביב.
ועכשיו כל זה מתפוגג. איך אני יודע? אני מסתכל על מספר המסתננים. אחרי שהתיקון לחוק עבר, זרם המסתננים פסק לגמרי. היה כלא היה. אפס מסתננים. ואז בג"ץ פסל פעם ראשונה והממשלה תיקנה, ואז בג"ץ פסל פעם שנייה והממשלה תיקנה שוב, עד התיקון השלישי. המסר עובר לאפריקה במהירות המסרון. המסתננים מבינים שאו־טו־טו הם יכולים להגיע שוב ולקבל סיוע ממשלתי במעבר לעבודה בתל אביב או במרכז. אז הם באים.
המסתננים עושים חשבון ששווה להם לבוא, לשבת שלושה חודשים בסהרונים (זה מה שמאפשר התיקון החדש), ומשם לעבור לחולות, שם כבר אפשר לעבוד או להיעלם או גם וגם. בשלושת החודשים האחרונים הזרימה התחדשה. מאפס, זה נמצא עכשיו במצב שבכל שבוע נכנסים ארצה בין 10 ל־20 מסתננים. הם מביאים סולם גדול, מציבים אותו על הגדר וקופצים לצד השני. מי ששובר יד או רגל (וזה קורה), נלקח לטיפול רפואי בסורוקה, מחלים וממשיך לסהרונים, בתוך שלושה חודשים עובר לחולות, ומשם לעבודה. זה כדאי להם. זה עדיף בהרבה על אפריקה. אגב, חלק מאלה שהסתננו בחודשים האחרונים כבר יצאו מהארץ מרצון, קיבלו 3,500 דולר מכספי משלם המסים, וחזרו עכשיו. סוג של מעגל פרנסה לא רע בכלל.
מה אני נבהל מכמה עשרות מסתננים (כשמדברים על כמה חודשים, זה הופך לכמה מאות)? פשוט מאוד. ככה זה התחיל גם בפעם הקודמת. כשההרתעה נעלמת, לוקח זמן עד שהצד השני מפנים ומעכל. אם נלמד ממה שכבר קרה, העשרות יהפכו למאות, שיהפכו לאלפים, בתוך זמן קצר יחסית. זה חוק הכלים השלובים. ישראל היא מדינה מערבית עם איכות חיים מערבית ושכר מערבי (נניח). היא המקום היחיד שאליו יכולים להגיע מאפריקה בלי לחצות ים. אין סיבה שהיא לא תמשוך לכאן מאות אלפים או אולי אפילו מיליונים. כל עוד בית המשפט העליון לא יניח לממשלה לעשות מה שהיא נבחרה לעשות: למשול. על השופט פוגלמן אין שום אחריות. יש לו רק סמכות. לבטל בהבל פה את דבר המחוקק, ולא לשאת בתוצאות. שתושבי דרום תל אביב יסבלו. אני מניח שהוא לא גר שם.
אבל יש עוד: בפסקי הדין השונים שלו בעניין הזה כתב והמליץ בג"ץ על מציאת פתרון בדמות "מדינה שלישית". כלומר, שישראל תגיע להסכם עם מדינה כזו או אחרת שתסכים לקבל אליה את המסתננים. זה המצב המומלץ, על פי פסקי הדין של בג"ץ עצמו. אגב, הוא נהוג במדינות נוספות בעולם. אוסטרליה, למשל. שם, נשלחים המסתננים מיד, ללא שיקול דעת, לפפואה ניו־גיניאה. ובישראל?
בישראל, הממשלה הרימה את הכפפה. השקיעה הון עתק במגעים עם שתי "מדינות שלישיות". זה עלה המון כסף. בסוף זה נחתם ונסגר. משלחות נסעו לשם, בדקו התנאים, השתכנעו שהכל בסדר. כמה אלפי מסתננים הוצאו לשם מרצון, כולל דמי כיס של אלפי דולרים לאחד. עכשיו החל תהליך של הוצאה למדינה השלישית שלא מרצון. גם התהליך הזה לגיטימי. מדינה יכולה להחזיר מסתנן שחדר אליה באופן לא חוקי למקום שממנו בא, ואם המקום הזה מסוכן, אז ל"מדינה שלישית" בהסכמתה.
ואז הגיעו ארגוני זכויות האדם (שאינו תושב דרום תל אביב) למיניהם, ועתרו לבית המשפט המחוזי בבאר שבע נגד ההליך הזה. המחוזי דחה את הבקשה להוציא צו ביניים נגד הליך המדינה השלישית. מה עשו הארגונים? הלכו לעליון. את מי הם פגשו שם? את פוגלמן. מה עשה פוגלמן? הפך את החלטת המחוזי והוציא צו ביניים להפסיק מיד הוצאת מסתננים למדינה שלישית. זאת, למרות שההליך כולו הומלץ על ידי בג"ץ. אז עכשיו ההליך נעצר, ימתינו לסוף התבררות העתירה במחוזי בבאר שבע. אם המחוזי ידחה את העתירה ויאפשר למדינה להמשיך לעשות את מה שהיא אמורה לעשות (להגן על ריבונותה ולגבש מדיניות הגירה), הם יעתרו לבג"ץ. שוב ייצא צו ביניים. שוב זה ייקח כמה חודשים, ולך תדע מה תהיה ההחלטה הסופית.
עוזי פוגלמן, שהיה פעם ראש מחלקת הבג"צים, מסובב מדינה שלמה, מוחק מדיניות והשקעות, מתעלם מסיבות ונסיבות, ואחר כך מתפלאים למה אמון הציבור בבתי המשפט נשחק כל כך. ואחר כך מתפלאים למה אין כבר שמאל במדינה הזאת. ובכן, אין כאן שמאל כי ארגוני השמאל העוסקים בזכויות אדם מתעניינים בזכויות האדם באשר הוא, בתנאי שהוא לא ישראלי משלנו. טרגדיה.
ה"בומבה" של אתי
ואם כבר אנו עוסקים בבתי המשפט, ערב יום הכיפורים, ראוי להתעכב על אירוע משפטי שאירע ביום ראשון בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים. מתנהלת שם תביעתו של גיא אליהו, לשעבר עובד במעון ראש הממשלה, נגד המשרד. גיא אליהו מספר, בעצם, כל מה שסיפר מני נפתלי. אותם סיפורי זוועה, בווריאציות שונות, על הנעשה במעון המטורלל - ההתעללויות, ההתנהלות, הנהנתנות, החזירות. חקירה משטרתית שמתנהלת עכשיו בודקת את הסוגיה ברמה הפלילית. אבל הרמה האנושית מטרידה אף יותר.
מנגנוני חושך עוצמתיים עוסקים בחודשים האחרונים בהכפשת כל מי שמעז לצאת ולספר את האמת בסוגיה הזאת. למני נפתלי ניסו להדביק הטרדה או תקיפה מינית בעובדת מבוגרת. לגיא אליהו ניסו, אתמול, להדביק הסתבכות בהימורים ובחובות. ההיגיון פשוט: הוא מסתבך בחובות ולכן כדי להיחלץ מהם תובע את אשת ראש הממשלה האומללה, אותה צדיקה שוחרת שלום וטוב לב שמכלה את זמנה בסיוע לאביונים ובינתיים כל השמאלנים האלה נטפלים אליה.
אז קודם כל, אף אחד שם לא שמאלן. להיפך, כולם ליכודניקים. אבל ביום ראשון, בבית הדין לעבודה, קרה משהו (נוסף) חשוב. הגיעה לשם אתי חיים, מי שהייתה המבשלת במעון ראש הממשלה. היא סירבה לתת תצהיר לטובת אליהו. היא מפחדת. היא לא רצתה להעיד. כמו כל האחרים, שיורדים למחתרת או נאלצים לכתוב "מכתבי תמיכה" כאלה או אחרים בגברת. אבל בית המשפט הנכבד זימן את הגברת חיים לבוא להעיד. צו זימון לבית משפט הוא דבר שחייבים לציית לו, אז הגברת חיים באה. מפוחדת, מרוגשת, קצת רועדת, אבל באה. היא עוד עובדת ב"מיקוד", אותה חברה שאיכשהו יוצא שתמיד מעסיקה את כל העשרות ומאות שעוברים שם, בסרט נע, במעון ראש הממשלה. עוד זה יוצא וזאת באה - מצעד ארוך וגדול של קורבנות שממלטים, כל אחד בתורו, את נפשם. רק מתי מעט תובעים את עלבונם, כמו נפתלי ואליהו.
אתי חיים התייצבה על הדוכן ואמרה את האמת. צריך להוריד בפניה את הכובע. את האמת הזאת יודעים מאות אנשים בישראל. כל מי שנחשף אליה בזמן אמיתי. גם כותב שורות אלה מכיר את העובדות והסיפורים מעשרות עדויות. נדמה לי שגם חלק מהציבור (החלק שרוצה לדעת), כבר יודע. ועדיין, לעדות הרשמית הזאת, בשבועה, מפיה של מי שאין לה עניין אישי, להיפך, היא רק רוצה לברוח ולשתוק, יש חשיבות עליונה.
אני מפציר בכם לקרוא את העדות הזאת. היא ברשת. נדמה לי שלא ראיתי על זה כמעט מילה במהדורות החדשות בטלוויזיה בערב. העיתונים כמעט שלא עסקו בזה (ב"מעריב" למשל הייתה ידיעה זעירה בעמוד אחורי), זה עלה בכמה אתרים וירד מיד אחר כך. כאילו כלום. אתי חיים מאשרת, אחת לאחת, את כל הטענות של נפתלי ואליהו. היא מספרת סיפורי זוועה. איך חטפה מ"הגברת" מכה ("בומבה") ביד. איך התמוטטה (בהזדמנות אחרת), אבל הגברת סירבה לאפשר לאמבולנס להגיע. איזה התעללויות היא עברה שם. היא אישרה את סיפורי האלכוהול של הגברת. היא פשוט עמדה וסיפרה הכל. כן, אפילו סיפור ההשתוללות בארוחת הצהריים, עם מפת השולחן שנמשכה מתחת לשולחן הערוך בזעם, היה שם. לא נחסך מאיתנו מאומה.
כזאת היא דרכה של האמת - להזדחל ולבצבץ בסוף מבעד לשרשרת החיה של פרקליטים, מקורבים, נחשים, עקרבים ומלחכי פנכה שעוסקים אך ורק בהעלמתה. בשמה של הפרקליטה המקודמת עו"ד כוכבית נצח־דולב, בשמו של הפרקליט המשפחתי יוסי כהן ובשמם של עוד כמה, אני מבקש היום סליחה ממני נפתלי, מגיא אליהו, מאתי חיים ומעוד כמה עשרות גיבורים אלמונים שנהרסו להם החיים באותו מעון, ועוד ייהרסו. אלה שמנסים לטייח בימים אלה את החקירה המשטרתית שמתנהלת שם בעצלתיים, שיבקשו מאיתנו סליחה.
מני נפתלי. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
מרושל, לא רשלן
ואם כבר סליחות: לפני עשרה ימים סקרתי בטורי כאן את השתלשלות המגעים המדיניים שניהל נתניהו בתקופת "מסלול לונדון" ואחר כך, מול צוות המשא ומתן בראשותו של שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי. במסגרת זו הטלתי אשמה בפלסטינים הסרבנים, גם באמריקאים, וכיניתי את התנהלותם של קרי ואנשיו במושא ומתן המדיני "תמימה ורשלנית". ובכן, היה מי שנפגע מההערה הזאת, ובעיקר מהשימוש במונח רשלנות. נדמה לי שבצדק. נראה לי שמרושל, בסוגיה הזאת, יתאים יותר מרשלן.
האמריקאים עשו שגיאות רבות במהלך המשא ומתן. מדובר בשגיאות מדיניות שנבעו מנאיביות או מאי הכרת הסוגיות והשטח, אבל הם התנהלו בנחישות והייתה בהם כמות עצומה של רצון טוב, חף מאינטרסים, לעזור לצדדים לעזור לעצמם. מרושל זה מי שלא סגר עד הסוף את כל הדברים. רשלן הוא מי שהזנחתו הפושעת גרמה לנזקים. ברשלנות יש לפעמים גם אלמנט נפשי פלילי, ונדמה לי שלא זו הסוגיה במקרה שלנו. אף אמריקאי לא איים עלי בתביעה, וההתנצלות הזאת באה בעיקר כי אני חש שגם אם לא הושגו תוצאות וגם אם נעשו שגיאות, בסך הכל הכוונה הייתה טובה והאנרגיה הייתה חיובית ויש מקום להודות להם על המאמץ ולהתפלל שיצליחו יותר בפעם הבאה. אין לנו אמריקאים אחרים. גם אם בירושלים חושבים שיש.
ג'ון קרי. צילום: רויטרס