"מכת מדינה" הוא ביטוי טרנדי במסורת המשפטית, הפוליטית והתקשורתית של ישראל.
בשנות ה־50, בתקופת הצנע, מכת המדינה הייתה הסרסרות בשוק השחור. אחר כך שטפו את המדינה מכות נוספות: אלימות במשפחה, עבירות מין, פדופיליה, תאונות דרכים, סמים, ארגוני פשיעה, פשעי מחשב ועוד ועוד.
וכשהפוליטיקאים והמשפטנים מגלים מכת מדינה שכזו, מיד הם מגלגלים שורה של חוקים, תקנות, איסורים וצווים כדי להרגיע ולפייס את הציבור. מדובר בצעדים שנראים כמחמירים עם העבריינים, אך מיטיבים עם הפוליטיקאים המחוקקים ולמעשה הם רדודים ופופוליסטיים ולעתים מוגזמים. כאלה שלא ממש מרפאים את המכה, הם בקושי אספירין.
חקיקה חפוזה, פופוליסטית והצהרתית, כזו שנעשית ללא הכנה מתאימה וללא מחשבה מעמיקה, היא בדרך כלל חקיקה רעה. לא בכדי נהוג בעולם המשפטי להשתמש בביטוי "מצבים קשים יוצרים משפט רע".
מכת המדינה הנוכחית היא יידוי האבנים של נערים פלסטינים על כלי רכב, בעיקר בירושלים, שכבר גרמו לאבידה בנפש. אין לי התנגדות להחמרה בענישה, ואפילו להטלת עונשי מינימום על מיידי אבנים ועל שינוי הוראות הפתיחה באש חיה, אך אני בספק אם זה מה שיעזור באמת. ההיסטוריה מלמדת שהתקוממות לאומית, ואולי לאומנית, במדינה דמוקרטית איננה ניתנת לדיכוי באמצעות החמרת ענישה, אלא רק בדרך של פתרון מדיני־פוליטי.
ובכל זאת, בהקשר זה קשה לעבור לסדר היום לאחר התבטאותו האומללה של השר לביטחון הפנים, גלעד ארדן, שהציע שקידום שופטים במערכת ייגזר גם על פי חומרת הענישה שהם ינהגו בה כלפי מיידי אבנים. זו לא אמירה מתאימה לארדן, עו"ד בהשכלתו, שמרבה להפגין כבוד כלפי שלטון החוק ומערכת המשפט, ולא בכדי הועלה שמו כמועמד ראוי לכהונת שר המשפטים בממשלה הנוכחית. האמירה הפוגענית הזאת עלולה להתפרש כסחיטה באיומים נגד השופטים, והרי להוציא את החוק, שבפניו כולנו שווים, לאיש אסור להתערב בשיקול הדעת שאותו מפעיל השופט על פי נסיבות כל מקרה ומקרה שמובא בפניו.
אין מנוס מלהניח שהכעס והתסכול שיבשו את לשונו של השר ארדן, וטוב עשתה נשיאת בית המשפט העליון, השופטת מרים נאור, שהשיבה לו שדבריו מתאימים למשטרים אפלים, שבהם שופטים מכפיפים את שיקול דעתם לרצונות ולציפיות של הפוליטיקאים.
רק לפני כחודשיים, בטרם מכת המדינה הנוכחית נחתה עלינו, תיקנה הכנסת את חוק העונשין (תיקון מספר 119) והעמידה כלים משוכללים בידי התביעה הכללית וגם בידי בתי המשפט כדי להילחם ביידוי האבנים. סעיף 332 א' לחוק העונשין קובע שמי שמיידה אבן (או חפץ אחר) "לעבר כלי תחבורה בנסיעה באופן שיש בו כדי לסכן את בטיחותו של הנוסע בכלי התחבורה... בנסיבות שיש בהן כדי לעורר פחד או בהלה - דינו מאסר עשר שנים". עוד נקבע שאם מדובר "במטרה לפגוע בנוסע או במי שנמצא בקרבה כאמור, דינו מאסר 20 שנה". מכאן אנו למדים שהחוק מתייחס בחומרה רבה ליידוי אבנים ובמובן זה אין צורך בתיקון.
כשמדובר בעונשי מינימום, ולכך מכוון ראש הממשלה, יש לכנסת סמכות מלאה להנחות את בתי המשפט בנוגע לסף הענישה המצופה בביצוע עבירה שכזו. אולם בקביעת עונשי מינימום יש שני פנים. מצד אחד, אם לשופט לא יהיו ספקות באשר לזהות מיידי האבנים וכוונותיהם, כי אז יש להניח שממילא הוא יגזור את דינם לחומרה. אולם אם לשופט יהיו ספקות בנוגע לזהותם או לכוונותיהם, כי אז במקום לפסוק עונש מינימום של חמש שנים תהיה נטיית לבו לזכות. יכול להיות שאלמלא עונש המינימום היה ראוי לגזור על העבריין שנת מאסר או אולי שנתיים, ולכן לעתים יכול לצאת שכרנו בהפסדנו. ולא בכדי משפטנים רבים, לרבות היועץ המשפטי לממשלה, אינם מתלהבים מהרעיון.
נראה שהבעיה העיקרית ביידוי אבנים היא זהות ואיתור המיידה, ולא העונש הצפוי לו. האפשרות להיתפס מאיימת יותר מאשר העונש, ואולי ראוי להשקיע במשאבים, בטכנולוגיות ובשיטות חדשות לאיתור המתפרעים מאשר בהחמרת הענישה, החמורה ממילא.
גם הרעיון לקנוס את ההורים של קטינים על מעשי בניהם, מיידי האבנים, הוא רעיון נכון בבסיסו שכן כשמדובר בקטינים. אין ספק שמורא אב ואם הוא לא קטן יותר ממורא החוק. ואפילו האפשרות להשתמש בירי כדורי טוטו לרגלי המיידים אינה פסולה מעיקרה, וההכרעה בשאלה זו צריכה לנבוע משיקולי נזק ותועלת. מה יקרה אם, חלילה, כדור זעיר יהרוג בטעות את אחד הנערים, ואיזה סוג של תגובה נקבל. ככלל, כל האמצעים המוצעים לשיפור המלחמה בטרור האבנים צריכים להיבחן, לא באמות מידה של פופוליזם רגעי, אלא באפקטיביות ממשית ובשיקולי עלות מול תועלת.
האיש ההוא
עד ששורות אלה הודפסו, כבר נאמרו ונכתבו כל המילים הטובות והנכונות על שופט בית המשפט העליון לשעבר, מישאל חשין. משפט עממי אומר "בתי הקברות מלאים באנשים שחשבו שאין להם תחליף". זה בדרך כלל נכון, אך לא במקרה של חשין. קשה למצוא עוד איש כמותו, לטוב ולרע. מישה חשין לא היה חבר שלי, אפילו לא ידיד. שנים אחדות, בעת שכיהנתי כעוזרם של שרי המשפטים י.ש שפירא וחיים צדוק, הוא היה עמיתי לעבודה במשרד המשפטים, והיו בינינו לא מעט מחלוקות. אלו לא היו על רקע אישי, אלא כי כיהנתי כעוזרם של שרים שמהם ומהחלטותיהם מישה לא תמיד התלהב.
בעיני הוא היה סוג של גאון משפטי. שר המשפטים צדוק אמר לי פעם שייחודו שהוא יכול, כמו מגדלור, להאיר פינות חשוכות ואפלות במרחבי המשפט. מעולם גם לא נתקלתי במשפטן בעל יכולת ביטוי והתפייטות כזו, בכתב ובעל פה. כה בהירה, מדויקת ונוגעת. לצד זה הוא היה מהיר חמה, מתפרץ ובלתי צפוי בתגובותיו, לעתים עד כדי בוטות. זו הייתה, לדעתי, הסיבה העיקרית שבשלה לא מונה לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה.
ועדיין, חסרונותיו התגמדו מול יתרונותיו ואין ספק שהוא היה שופט יוצא דופן. מילות השיר "האיש ההוא" שכתב נתן יונתן, הולמות להפליא גם את חשין. באמת קשה למצוא, אם בכלל, אנשים כמוהו. יהי זכרו ברוך.