הומור היא תכונה מולדת. אי אפשר ללמד אנשים להצחיק, חוש קומי הוא לא נרכש. יש את מי שזה פשוט יוצא להם, בלי תכנון מוקדם, בלי מאמץ, בלי להזיע.
האנשים האלה הם האנשים ה”מגניבים”. ויש מי את שיתאמצו מאוד, וכל בדיחה שלהם תישמע טרחנית או מעיקה. אפשר להיות אינטליגנטי מאוד ונטול חוש הומור. אפשר להיות אדם משכיל בעל יכולות אקדמיות מרשימות ולהרוס כל פאנץ’. והכי מביכים הם אלו המתעקשים להיות מגניבים, שחושבים שאייקונים של סמיילים חורצי לשון וקורצים הם שיא החשדנות ההיתולית. מדובר באלו שיעירו הערות שבעיניהם יהיו סופר־מצחיקות, אבל יגרמו לאחרים לזוז בסביבתם באי נוחות. לפעמים הם יחזרו על אותה בדיחה עשר פעמים רק מפני שהיא עבדה פעם אחת. ולפעמים הם פשוט יקראו למירי רגב “שירי גרב” ויהיו גאים מאוד בעצמם על ההברקה. אותם זה יצחיק.
האנשים האלה הם האנשים ה”מגניבים”. ויש מי את שיתאמצו מאוד, וכל בדיחה שלהם תישמע טרחנית או מעיקה. אפשר להיות אינטליגנטי מאוד ונטול חוש הומור. אפשר להיות אדם משכיל בעל יכולות אקדמיות מרשימות ולהרוס כל פאנץ’. והכי מביכים הם אלו המתעקשים להיות מגניבים, שחושבים שאייקונים של סמיילים חורצי לשון וקורצים הם שיא החשדנות ההיתולית. מדובר באלו שיעירו הערות שבעיניהם יהיו סופר־מצחיקות, אבל יגרמו לאחרים לזוז בסביבתם באי נוחות. לפעמים הם יחזרו על אותה בדיחה עשר פעמים רק מפני שהיא עבדה פעם אחת. ולפעמים הם פשוט יקראו למירי רגב “שירי גרב” ויהיו גאים מאוד בעצמם על ההברקה. אותם זה יצחיק.
ד”ר אורי הרשטיין הוא כנראה עילוי אקדמי. מעיון קצר בקורות חייו מתברר שהוא למד בקינגס קולג’ שבלונדון ובאוניברסיטאות האמריקאיות הבכירות קולומביה וקורנל. אין זה עניין של מה בכך. מדובר באדם צעיר יחסית שהספיק בחייו הרבה מאוד. אבל מתברר שד”ר הרשטיין סובל גם הוא מתסמונת הרצון להיות מגניב, ולכן בבחינה שהוא הגיש לסטודנטים שלו באוניברסיטה העברית הוא השתמש בהומור מביך, קלוקל, לא מתוחכם, כזה שהשופט חשין ז”ל היה מתכווץ בכיסאו לו היה נתקל בו.
בשאלה ששאל את תלמידיו בבחינה העוסקת בדיני נזיקין משולבים כל האלמנטים של מי שלוחצים את הבדיחה: שיבוש שמה של השרה רגב, תיאור סיטואציה שקרתה במציאות עם טוויסט לא אורגני, בוז לאחר ושילוב בין המילה “בלוגרית” לעיר נס ציונה. אלו מצרכים שאי אפשר לייצר איתם קומדיה, לא כל שכן סאטירה נוקבת. המקסימום שיכול לצאת מזה הוא הומור אינפנטילי.
אבל הבעיה היא שמושא ההומור היא השרה מירי רגב. ומבחינתה כל סיטואציה כזאת היא הזדמנות פז להסתער על מה שד”ר הרשטיין מייצג: אקדמיה, אליטיזם, שם משפחה אשכנזי. הנה אפשרות לחבוט בכל מה שהיא כל כך נהנית לחבוט בו. בזמן שמישהו אחר היה מגיב בעקיצה כלפי הרשטיין, מקסימום בפנייה אליו ולהנהלת האוניברסיטה בבקשה להתנצל ולדאוג שהדברים לא יישנו, רגב נכנסה לאקסטזה. מסיתים נגדה, מסיתים נגד ציבור שלם.
שר החינוך נקרא להתערב, את המרצה צריך לפטר. והכל דרמטי כל כך, אלים ונטול פרופורציות. הרי בסך הכל מדובר בלעג בטעם רע, לא בקריאה של מוביל דעת קהל לפגוע חלילה באיש. לא כל אמירה לא מוצלחת היא הסתה. ולא כל התנשאות אווילית היא דה־לגיטימציה. אם היינו צריכים להעמיד לדין כל אחד שמשתמש בהומור אינפנטילי, בתי הכלא היו מלאים בבדחנים נטולי הומור. אם אינפנטיליות הייתה עילה לתביעה, חברה לסיעה של השרה רגב, ח”כ אורן חזן, היה הראשון להיתבע.
שר החינוך נקרא להתערב, את המרצה צריך לפטר. והכל דרמטי כל כך, אלים ונטול פרופורציות. הרי בסך הכל מדובר בלעג בטעם רע, לא בקריאה של מוביל דעת קהל לפגוע חלילה באיש. לא כל אמירה לא מוצלחת היא הסתה. ולא כל התנשאות אווילית היא דה־לגיטימציה. אם היינו צריכים להעמיד לדין כל אחד שמשתמש בהומור אינפנטילי, בתי הכלא היו מלאים בבדחנים נטולי הומור. אם אינפנטיליות הייתה עילה לתביעה, חברה לסיעה של השרה רגב, ח”כ אורן חזן, היה הראשון להיתבע.
אבל הימים הם ימי ה”בעט כפי יכולתך”. אם יש לך הזדמנות לרמוס מישהו, פשוט נצל אותה. אל תפסיק עד שנראה דם. וזה לא משנה את מי רומסים כל עוד אפשר להרוויח על גבו כמה נקודות. ד”ר אורי הרשטיין הוא לא מסית, הוא רק עוד שלב בדרך.