1.
״יש לתמוך ברשימה המשותפת כדי לסיים את הכיבוש״. אחרי מופע הגידופים של ח"כ זחאלקה בהר הבית, אחרי שח"כ טיבי הפיץ מחאה נגד המשטרה הנפשעת שרצחה את פאדי בן ה־19 בלי להזכיר שהוא דקר מישהו שתי דקות קודם לכן, ואחרי שיו"ר המפלגה עודה התפתל כמו נערת גומי רק כדי לא להגיד, חלילה, שהוא מתנגד למאבק אלים, אולי הגיע הזמן להביט במציאות: ברגע האמת החבר׳ה האלה עוסקים בהלהטת האווירה, והחסות האוטומטית של השמאל רק מעודדת את זה. מי שבאמת רוצה שוויון, הגיע הזמן שיתייחס לח״כים הערבים כמו שמתייחסים לח״כים מסיתים מהימין היהודי.
ההתעקשות לכנות אותם ״שמאל״ היא מגוחכת - הם מייצגים ימין ערבי, אפילו ימין קיצוני. הטקטיקה המלטפת לא הפכה אותם למתונים - אפילו להסכם עודפים עם מרצ הם לא היו מסוגלים. אם רוצים שיתוף פעולה, צריך להטיל גם עליהם את האחריות לשינוי האווירה.
2.
״עם ממשלת ימין יהיה פה בטוח״. קמפיין הימין היה חביב, ואפילו עבד (איך מגיעים לירושלים, אח שלי? שמאלה, קח שמאלה). אבל הגיע הזמן לנעול את הקמפיין בארכיון ולהתפנות לחיים עצמם. זה שהשמאל לא הציג אלטרנטיבה מדינית ראויה ומשכנעת בבחירות האחרונות, לא אומר שעם ממשלת ימין יהיה לנו שקט. המצב מורכב מדי בשביל סרטון 30 שניות: התדמית שלנו בזבל, חמאס משחק מולנו משחק כפול (וגם אנחנו מולו), ותאריך ה״פג תוקף״ על אבו מאזן הולך ומתקרב. לממשלה הזו אין פתרון אמיתי, וגם לא יהיה לה, פשוט כי אין כזה. זה יהיה המצב, עד שייעשה פה מהלך מדיני כלשהו כדי לשנות את זה.
3.
״אם תיאסר עליית יהודים להר הבית, המתח ייפסק״. כשיש מתיחות, איש לא צריך לעלות להר הבית. לא יהודים, לא ערבים. כל עוד יש התפרעויות, לסגור לגמרי את המתחם.
4.
״הכל בגלל ביבי״. גם אם נתניהו אשם בדברים רבים, בשעות כאלה כל חבר כנסת חייב לקחת אחריות. לא ייתכן שגם חברי ממשלה וגם אנשי אופוזיציה ינצלו בציניות כל פיגוע לצרכים הפוליטיים הצרים שלהם. נוכל להתמודד טוב יותר עם הטרור ביום שבו אנשים כמו הרצוג, ליברמן ושאר החכמולוגים, שלכאורה יודעים בדיוק, אבל בדיוק, מה צריך לעשות עכשיו, יחסכו מאיתנו לחמש דקות את הגאונות הפוליטית שלהם וייתנו קודם לדברים להירגע קצת.
5.
״התקשורת היא כלב השמירה של הדמוקרטיה ובזכותה מתנהל דיון ציבורי״. בכל יום המשפט הזה מאבד עוד קצת מנכונותו. הציבור מתחלק לשלושה: שמאל קיצוני שמנצל כל תקרית כדי ״להוכיח״ את עליונותו האינטלקטואלית על הימין, ימין מתלהם שמקלל שמאלנים וערבים, ואנשים נורמלים שבאים להתווכח ובאמת לדבר. התקשורת מעצימה את שתי הקבוצות הראשונות ומעלימה את השלישית, אף על פי שהיא מייצגת את הרוב. בלי משים, התקשורת הפכה לחלק מהסכסוך. במקום לסקר אותו, היא מלבה. בשם ה״דיון״ היא תמיד הולכת לקטבים - אבו מאזן הוא או ״מסית״ או ״תקוותנו היחידה״ (האמת היא כמובן באמצע: הוא גם מסית וגם תקוותנו היחידה לשקט כרגע). ראוי לציון מה שנעשה עם תנא ג׳ואברה - ערבייה ישראלית שיצאה נגד האלימות במגזר. סוף־סוף במה למישהי שקטה ואמיצה שנתנה ביטוי לשפיות. כמה חבל שזו לא דרך חיים עבור העיתונות אלא רק מקריות.