בנימין נתניהו ומשה (בוגי) יעלון יצאו אתמול לפעולת תגמול נועזת בעורף הימין, שהפך אותם לשק חבטות לאורך סוף השבוע והחג.
זו הייתה פעולה מתוכננת היטב עם כוחות תגבור מפתיעים, פעולות הסחה ותנועת מלקחיים. אפילו הרמטכ”ל, רב־אלוף גדי איזנקוט, ברנש שתקן הבוחל בפוליטיקה ותככים, גויס שלא בידיעתו כשהצהיר במהלך סיור שטח אתמול ש”אף אחד לא כובל את ידי צה”ל”. איזנקוט אמר דברים דומים גם בישיבת הקבינט במוצאי שבת, לשאלתו (המוזמנת) של אריה דרעי. בכך סיפק את התוקף המוסרי לטענותיהם של בוגי וביבי.
בנט ושקד. צילום: פלאש 90
דרעי מחזיק בתעודת מתון רשמית עוד מימי מלחמת המפרץ הראשונה, כשסייע לשמיר למנוע מארנס מלהפציץ בעיראק. באותה ישיבת קבינט במוצ”ש התגולל דרעי על נפתלי בנט ואיילת שקד ושאל אותם לאן הם מנסים לגרור אותנו. למלחמה? שאל, איפה האחריות שלכם? דרש לדעת. בנט ושקד מוכנים להישבע שדרעי מתואם עם נתניהו. טוב, הם חייבים להיות מתואמים במשהו, אחרי פארסת מתווה הגז.
בין לבין, הפטיר בוגי יעלון עצמו כל מיני אמירות לחלל האוויר על הגורמים חסרי האחריות שמלהיטים את האווירה, מבלי שהוא מזכה את נפתלי בנט, הנמסיס הגדול שלו עוד מימי צוק איתן, במבט של חסד. את הפאנץ’ הסופי נתן ביבי, שדפק על השולחן באקט מנהיגותי והודיע ש”מה שהיה בצוק איתן לא יהיה עוד. אם זה יחזור על עצמו, הממשלה הזו לא תתקיים”. הודיע - ואז, בקרשצ’נדו של מנצחים, פנה לבנט כדי לוודא: “שמעת?”, שאל אותו, והפנה את המבט לעבר שרת המשפטים: “שמעת?”.
כן, הם שמעו. גם את הקולות שהגיעו ערב החג מניו יורק, שם שהה נתניהו. היו רגעים שבהם היו שקד ובנט משוכנעים שביבי ייכנע ללחצים הכבדים המופעלים עליו מבית (במובן הפשוט של המילה) לפטר את שרת המשפטים בעקבות הראיון שלה לחדשות 2 ביום שישי. אבל ביבי נזכר שאין לו אלטרנטיבה לבית היהודי כרגע, וגנז את הכוונה הזו.
כך או אחרת, שקד ובנט קיבלו את הנקודות שלהם במהלך סוף השבוע, נתניהו קיבל את הנקודות שלו אתמול. במריבה הזו נתניהו ויעלון צודקים במישור המהותי, שהרי אין שום סיבה לבצע עכשיו את חומת מגן 2, כי אין צורך לכבוש מחדש את הגדה, כי חופש הפעולה של צה”ל חי וקיים, ויעיד המעצר הנועז בבית החולים בשכם ופעולת המסתערבים במחנה הפליטים בג’נין. אין סיבה להלהיט את האווירה.
אבל גם לבנט ולשקד יש קייס. הוא לא מהותי, הוא פוליטי, אבל הוא לא פחות מוצק. המצביעים של הבית היהודי דוגלים בעמדותיהם של בנט ושקד. הם חושבים שצריך להפגין יותר נחישות, הם חושבים שאסור להכיל את המציאות, שצריך להכביד את הרגל על דוושת הגז ולהחזיר את ההרתעה. העניין הוא שהמצביעים האלה נטשו בהמוניהם את בנט ושקד בבחירות האחרונות כדי להציל את נתניהו, כי האמינו לשבירה הפראית שלו ימינה. אז מה שקרה זה שביבי גם שדד להם את האלקטורט, וגם בגד בו ביום שאחרי. והם משלמים את המחיר.
הדו־קרב בין בנט ליעלון הוא בעצם פרק ב’ למה שהתחיל בקיץ שעבר בצוק איתן. גם עכשיו, כמו אז, בנט יצא לשטח ודיבר ישירות עם חיילים ושוטרים. גם כאן הוא חזר עם תובנות מעניינות. אז, זו הייתה פעולת מנהרות נדרשת שבנט קידם בכל כוחו. הפעם, זה עניין של גישה. ישראל, על פי בנט, נותנת לפלסטינים להשפיל אותה, וכמעט אינה מגיבה. לתפיסתו, צריך ליזום, צריך להגיב, צריך לתת בראש. זה הימין של בנט, הימין שאינו מתנצל.
מולו - הימין של נתניהו ויעלון. ימין מפא”יניקי, שמבין שהווטו האמריקאי חשוב יותר מעוד מאחז על איזו גבעה בין איתמר לתפוח. הבעיה היא שכשמגיע זמן בחירות, ביבי מתחפש לימין של בנט, ובין הבחירות הוא חוזר לימין המפא”יניקי. נגד זה בנט מתקומם, בלי הצלחה, בינתיים.
ועוד דבר קטן: תארו לעצמכם שביבי היה ראש האופוזיציה עכשיו. מה שהוא היה עושה לראש ממשלה שהיה מעז לספר לו שצריך לנשוך שפתיים, צריך להתנהג בבגרות, צריך להפגין איפוק, אסור להבעיר את השטח, אין אפשרות להכריז כרגע על בנייה כי האמריקאים והאירופאים והרוסים והסינים ומי מידע מי עוד יכולים להטיל עלינו סנקציות. ביבי היה עושה מראש הממשלה הזה קציצות. הוא היה רוקד על הדם באתרי הפיגוע, מודיע שכשהוא יחזור לשלטון ממשלתו תחסל ותשמיד ותפרק ותרתיע וכו’ וכו’. הרי לפני זמן לא רב זה קרה: הוא הודיע שממשלתו תפיל את חמאס ותפרק את מדינת הטרור בעזה, ומיד לאחר שהקים את אותה ממשלה עשה בדיוק מה שעשו הממשלות לפניה, רק פחות. אז למה הוא בא בטענות לבנט?