כשנתניהו חזר מהאו"ם, הוא עטה את מסכת ה"תחזיקו אותי" ומנה רשימת מכולת של מכות מצרים: "הנחיתי לזרז הריסת בתי מחבלים, הרחבת מעצרים מינהליים ותגבור נוסף של כוחות בירושלים".
מלשכתו נמסר: "אם הם רוצים אינתיפאדה שלישית, הם יקבלו חומת מגן 2. יהיו הרבה צעדים בשטח שיפגעו בתשתיות חמאס".
גורם ביטחוני בכיר הזדרז "לדחות את הקריאות במערכת הפוליטית לצאת למבצע רחב היקף נגד הטרור הפלסטיני בגדה" (אמיר בוחבוט ושבתי בנדט, "וואלה!"). "אלו הם דברי הבל", אמר, "לפני מבצע חומת מגן לא היה לצה"ל חופש פעולה בערים הפלסטיניות. היום המצב שונה.
רק בימים האחרונים התבצעו מעצרים בג'נין ובשכם. אז מבצע נגד מי? רוב הפלסטינים רוצים רק שקט ופרנסה. הציבור הפלסטיני לא יוצא להפגין ברחובות. מדובר במיעוט שבו מערכת הביטחון מתמקדת". כה אמר הגורם הצבאי לתקשורת בתקווה (או בדרישה) שהממשלה לא תהפוך את הירי הצבאי המבוקר של צה"ל לירי פוליטי. ברגע שאתה מגביר את הלחץ בגדה, אתה משחרר את השסתום בעזה ומגביר את הלחץ על תושבי הדרום, עד שהלחצים בגדה (שביתת מתנחלים) ובדרום (שוועת עוטף עזה) מכריחים את הממשלה לצאת מהכלים, ויאללה בלגן.
הגדה היא עניין בעייתי, אבל ניתן להכלה בקנה מידה מקומי. בסופו של דבר רצון החיים ינצח גם אצל היהודים וגם אצל הפלסטינים. בינתיים הצבא מפציץ בעזה מטרות־דמה כדי לא לחמם את האווירה. כפי שהחזית הנפיצה בעזה מצטיירת כיום, יש בין מוחמד דף לגדי איזנקוט יותר הבנה מאשר בין נתניהו לאבו מאזן.
הבעיה היא מה קורה כאשר סאת הדם גולשת בצד הזה או בצד הזה. כמו למשל עם חיסולו של מוחמד ג'עברי בשנת־2012 ופרוץ מבצע עמוד ענן או חיסול שלושה בכירי חמאס בצוק איתן והניסיון לחסל את מוחמד דף.
אלא שזה רק סוג של טריגר. מלחמות לא פורצות בגלל חיסול בודד אלא בגלל נסיבות תשתית, וזה בדיוק המצב בעזה: אבטלה של כמעט 50%, כניסה לחורף עם אלפים ללא קורת גג מינימלית (עד כה נבנו פחות מ־2,000 יחידות דיור מתוך אלפים שנהרסו), כ־80% מתושבים תלויים בסיוע, 60% מהצעירים מובטלים, כסף שלא הגיע (רק מיליארד אחד מתוך חמישה מיליארד שהובטחו), משטר מצור ישראלי, ותלות בחשמל, כאשר ישראל מסרבת לאשר בניית תחנת כוח ברצועה. לזה מתווסף הלחץ המצרי בעקבות סתימת המנהרות בשל זליגת אידיאולוגיה ואמצעי לחימה מהרצועה לסיני.
לידיעת נתניהו והמתלהמים, זה לא יהיה חומת מגן 2, אלא צוק איתן 2. כבר שכחתם?