הזעקה הציבורית שנשמעה בתגובה לפרשת "מועדון אלנבי 40" הולידה לא מעט טיעוני נגד, כמו: "לא מדובר בקורבן, אלא במישהי שהייתה אחראית למעשיה", או "היא ידעה בדיוק מה היא עושה" או "אתן כביכול מגנות על א', אבל אתן בעצם כופות עליה את עולם הערכים שלכן".



וכל זה יכול להיות נכון. אבל הסיפור האמיתי פה הוא לא א'. א' היא ה"גיבורה" הנוכחית של הסיפור הזה, וייתכן שהיא לא נקלעה לסיטואציה, אלא נכנסה אליה מבחירה, מרצון. לעולם לא נדע.



אבל זעקת הפמיניסטיות שנשמעת כעת צריכה להיות על הנשים האחרות שכבר היו בסיטואציה או שעוד יהיו בה, אלו שנכנסו ל"אלנבי 40", שתו, רקדו על הבר, אולי בבגד ים, איבדו את ההכרה במתכוון או שלא במתכוון, ולא התכוונו שמישהו יחדור אליהן, ולא ביקשו שמישהו יחדור אליהן, וזכותן על גופן נשמרת גם כשהן קהות חושים, מעורפלות או חסרות הכרה. 
 

הצילום של מה שהתחולל בין כותלי המועדון והפצתו הוא עבירה פלילית, ועל כך אין עוררין. אבל שאלה לא פחות חשובה בעיני היא נושא ההכרה והמודעות של מי שמוגדרת “קורבן”. אז נכון, “לא כל זיון במועדון הוא אונס”. אם אישה יודעת מה היא עושה, זה עניין אחד. אבל אם אותה אישה שעולה על הבר ושותה – בין 
מבחירה ובין אם לאו – לא יודעת מה היא עושה, אז לאיש אין זכות לגעת בה ולנצל את מצבה, מינית או בכלל. 
 
אז נכון שאמירה כזאת מעמידה הרבה מקרים נוספים בספק: כל הפעמים שבהן אנשים קיימו יחסי מין תחת השפעת אלכוהול ובבוקר התעוררו לצד אדם לא מוכר ושאלו: מה לעזאזל קרה פה? גם זה אונס? אי אפשר לענות על זה. כל מקרה לגופו. אבל המאבק האמיתי בסיפור הספציפי הזה, של "אלנבי 40", צריך להיות על זה שגם אם אני – גבר או אישה - איבדתי אחריות על גופי, לאף אחד אחר – גבר או אישה – אין זכות לנצל את זה.

אל תגידו לי: "אם את שיכורה ועירומה במועדון מפוקפק, את צריכה לשאת בתוצאות". בעיני זה שווה ערך לשאלה: "למה לבשת את מה שלבשת?" או להאשמה: "את הבאת את זה על עצמך". מותר לי למתוח את הגבולות שלי, ועדיין להחזיק בזכות שהצד השני לא ינצל את זה לרעה.
 
אולי כמו רבות ורבים אחרים, בסיפור הזה אני כופה את הערכים שלי על א’, אף על פי שכמה שא’ עשויה להיות פתוחה מינית, קשה לי להאמין שיש מישהי אי שם שנהנית מחדירה בידי שורת גברים בזה אחר זה במשך ארבע שעות רצופות. אבל נגיד שכן, וא’ היא יוצאת דופן. ונגיד שנסכם את העניין ב”זאת הייתה הבחירה שלה”, ונניח לפרשה; האם בכך אנו לא עלולות ועלולים לתת לגיטימציה לכך שכל אישה או גבר תחת השפעה במועדון סליזי הומה אדם - בשירותים, ברחוב או בכל מקום שקצת “מצדיק” את זה – יוכלו להיות אובייקט לחדירה, ליחסי מין, לכפייה מינית? האם אנו מוכנים באמת לקחת את זה עצמנו?
 
אז שוב: א’ היא אולי הטריגר לדיון ציבורי חשוב, אבל לא (רק) היא הסיפור. הסיפור הוא המחשבה שמה שהיא עשתה - שחלקנו אולי חטאנו בו בדרך זאת או אחרת – מצדיק את ההפקרות של גופנו בידי אחרים. אם מישהי מפקירה את גופה (אם נחליט לקרוא לזה כך, בכך שהיא שותה עד אובדן חושים), זה פוטר מאחריות את כל מי שסביבה? זה כבר ממש לא בטוח.