הטרור משתולל בישראל. נסיעה בלא מעט כבישים הפכה לסוג של רולטה רוסית: האבן תפגע או לא. בקבוק התבערה יתפוצץ על שמשת הרכב או מחוצה לו.
חוליית היורים תתקרב מספיק כדי להרוג או אולי יקרה נס ויהיה מעצור ברובה הסער. בכירי הצמרת המדינית ואחרים במערכת הביטחון מנסים למזער את התמונה באמצעות מכבסת מילים: “אין אינתיפאדה שלישית, מדובר באירועים בודדים, האלימות במגמת ירידה”, ועוד כהנה וכהנה קלישאות. הציבור, שבענייני ביטחונו האישי יותר מרגיש מאשר חושב, אינו הולך שולל אחרי הקלישאות וחש, ברובו, חושש ומוטרד.
תוך כדי פרץ האלימות, הרשתות החברתיות גועשות דווקא סביב השתתפות שרי ממשלה (וסגני שרים) בהפגנות ובמשמרות מחאה נגד מדיניות הממשלה שבה הם חברים. לא מעט יצירתיות, זמן ומחשבה מקדישים מתנגדי הממשלה ממפלגות המרכז והשמאל במאמץ למתוח ביקורת על התנהלות השרים המבקרים והמפגינים. ראשי מפלגות האופוזיציה מציפים את הרשת בפוסטים, בציוצים ובהגיגים שבמרכזם לעג לתפקוד הממשלה ששריה מפגינים נגדה. הצדק, אומנם, איתם. אלה אינם נורמות של התנהלות ממשלה. אך השאלה המרכזית שמתנגדי מדיניות הממשלה צריכים לשאול את עצמם היא לאן נעלמה ונאלמה האופוזיציה בנושא שמדיר שינה מרבים מאזרחי המדינה.
ביטחון אישי הוא הצורך הבסיסי של כל בן אנוש, ובכלל זה אזרחי ישראל. יריות בכבישים, דקירות ובקבוקי תבערה בכבישים מרכזיים אינם מתיישבים עם המחויבות הבסיסית של ממשלה לאזרחיה. דרישה זו אינה חלק מהמשחק הפוליטי אלא תביעה אולטימטיבית מהממשלה. ממשלה חייבת לספק ביטחון לתושביה. באמצעים צבאיים ובדרכים מדיניות. עדיף בשילוב בין השניים. חובתה של האופוזיציה (זו הרוצה בחילופי שלטון) לדרוש בכל מקום ולתבוע בכל פינה מהממשלה לספק ביטחון אישי לתושבים. לא בציוצי טוויטר ולא בפוסטים בפייסבוק, ואפילו לא בהודעות שנונות לעיתונות ובנאומים חוצבי להבות.
במקרה כזה של ערעור מוחלט בביטחון האישי, על האופוזיציה לצאת לרחוב. להנהיג את הרחוב. להפגין. זהו תהליך מסובך, לכאורה, פי כמה מישיבה ליד המקלדת ולחיצה על כפתור, אך בלעדיו אין שום סיכוי לזכות בתמיכת הציבור. מי שלא מודע לפחדי הציבור, אינו רגיש למצוקות הציבור, אינו פועל עם הציבור ולמען הציבור, ואינו מנהיג את הציבור ולא יזכה לאמון הציבור. משמרות מחאה והפגנות בדרישה להחזיר את הביטחון אינן רק מעשה פוליטי שיתרונותיו בצדו, אלא דווקא ובעיקר (ואולי רק) עשייה ציבורית נכונה העונה לרחשי העם. את ההפגנות מול מעון ראש הממשלה בדרישה להחזרת הביטחון היו צריכים להוביל ראשי האופוזיציה, ולא להשאירן לימין הדתי והמתנחלי. מתווה הגז ומחיר הקוטג’ הם אומנם סוגיות חשובות לעתידה של ישראל, אך הביטחון האישי עומד לפחות מעט מעליהם. בענייניים אלו ידעה האופוזיציה להקהיל קהלים, אך בענייני הבטחת שלומם של אזרחי המדינה עברו מהרחוב המיוזע לחדר הממוזג.
דוד בן גוריון, גדול מנהיגי העם היהודי ומדינת ישראל בעת החדשה, ידע כי הבטחת שלומם וביטחונם של אזרחי מדינת ישראל היא משימתה הבסיסית של ממשלתו. הוא ידע היטב כי אין שום ניגוד עניינים בין דאגה לביטחון לבין קידום שלום. יש הרושם שאצל ממשיכי דרכו העכשוויים התגבשה תפיסה שלפיה הבטחת הביטחון עומדת בסתירה לכמיהה לשלום.
היום, כאשר האופוזיציה נעלמת מהכיכרות ומתרכזת בשדה הווירטואלי, ישנם שרים בממשלה התופסים את מקומה. אז עצה, חינמית, למחנה הציוני, למרצ ולתנועות אחרות: קצת פחות מקלדת והרבה יותר זיעה ברחוב.
הכותב הוא יועץ טקטי לפוליטיקה ולתקשורת, ושימש כדובר מפלגת העבודה וכיועצו של שמעון פרס