כביש 443. כולם מזהירים שאסור לנסוע עליו בגלל טרור השלכת האבנים ובקבוקי התבערה. האזהרות האלו שקולות לאזהרות המסע של המטה ללוחמה בטרור בנוגע לכל מיני אתרים בכדור הארץ.



אבל אפילו פעם אחת לא הזהיר המטה מפני נסיעה בכבישי ישראל. אין מצלמות אכיפה בכביש הזה או לפחות הן אינן מופעלות כלפי הנהגים. קצין משטרה אמר לי. לכן אפשר להגיע באמצעותו מהכניסה לכביש מספר 1 לדרך בגין ב־37 דקות. כי 443 ריק להפליא.



ואז מתחיל הברדק בניסיון להגיע לשכונת ארמון הנציב. הירושלמים אולי מתפללים בדרך, ולכן תל אביבי עם נטייה לשוליים תמיד יקדים אותם. הנה הטיילת. מי מקים טיילת בלי ים? מה קורה כאן לאנשים?



עשרות רכבים של כוחות הביטחון וההצלה חוסמים את הנתיב לרחוב עולי הגרדום, אתר הפיגוע בתחנת האוטובוס. בשביל זה יש מדרכות, כדי לנהוג בהן. שוטר מג”ב צועק לי “אתה מטורף? תביא לי סיגריה”.



התחנה מוקמה 40־50 מטר מהכניסה לשכונת ג’בל מוכאבר. שני ג’יפים מסורגים חוסמים את הכניסה לשכונה מחשש שהג’מעה של היהודים תתחיל להשתגע. הג’מעה קרובה לזה, האוויר רותח.



מכלית שטיפה ירוקה של העירייה מגיעה למקום. איתה מגיעים עובדי ניקיון חמושים במטאטאים ובאפודים כתומים. אומרים פה שהמחבל היה עובד עירייה. איציק, חובש כיפה סרוגה, מתעד ומקריין לסלולרי. “ראית את החברים שלך, קוף? כל הזמן אתה צורח ברדיו, אין להם אופק, אין להם עבודה, הם מדוכאים. אז הנה, ראית את המחבל המניאק? הייתה לו עבודה בעירייה, מה תגיד עכשיו?”.



שמע, אולי הוא היה עובד קבלן והתבאס על הבוס שלו, אני יודע, הוא לא אמר לי. “כן, אתה צודק. אתה תמיד צודק. גם למחבלת שלמדה לתואר שני לא היה לה אופק, נכון? אתם בשמאל, תמיד יש לכם תירוצים בשביל הערבים. אנחנו היהודים כאן בשבי, בארץ אבות, והם עושים מה בא להם בראש. טוב, צא מהתמונה, בטח בשם”.



בטח אבטח. רק תגיד לי, בתור אחד שמנוי אצלו, מדוע הוא לא מתריע מראש על פיגועים? “מה שקרה כאן זו האזהרה. שאם לא נזרוק אותם מכאן יהיה יותר גרוע”.



איציק ("תרשום איציק סלוק, עובד לכל הרשתות") נשכב על הכביש ומצלם את כוחות הביטחון וההצלה עובדים לסגור את הזירה. ברקע ניידות שידור של ערוץ 2 וסוכנויות צילום. עד שהם פותחים שידור איציק והאסיסטנט שלו כבר מעלים סרטון של 45 שניות. העיתונות מתה, תחי התקשורת החדשה. אין סינון ראשוני, אין אתיקה, אין צנזורה, מתעדים הכל ומשגרים.



זהו, נגמר האירוע. כבר יש נוסעים שממתינים לאוטובוס. הספקנו לשכוח, אבל אתמול היה יום השנה ה־14 לרצח רחבעם זאבי (גנדי). נזכרתי היכן הייתי ביום שנרצח, במשחק של מכבי ת”א בוורוצלב בפולין. המשחק התקיים באולם שהיה אחד ממטות הנאצים ובתקרתו בצורת כיפה היה מוטבע צלב קרס. סוג של דז’ה־וו.



איציק כבר ממהר הלאה על הקטנוע, לרחוב מלכי ישראל. אני בעקבותיו, מבצע את כל עבירות התנועה האפשריות ושובר את שיאי הזמן של ה־waze. מגיעים לשכונה חרדית, האוויר עומד בה. אברכים שהם אבות צועדים בשקט עם ארבעה־חמישה ילדים. הם אוחזים בידי אבא ואוחזים אחד בשני.



אוטובוסים דו־מפרקיים עם עשרות תלמידים ותלמידות סותמים את הנתיב. שוב, פותח ציר על המדרכה. נהג האוטובוס פותח דלת ושואל: “אתה נורמלי?”. אני משיב בשלילה, אבל כמו יהודי טוב שואל אותו מה אומרת לו הסוגיה שבאוטובוס מותר להסיע 48 נוסעים ואצלו יש פי ארבעה או חמישה. זה לחם לכל מפגע, אני צועק לו מהחלון. הוא מחייך, מסמן לי בידו לעקוף אותו, אבל הצופרים של האמבולנסים מחייבים אותי לפנות את הדרך.



אני חוזר למדרכה, בדיוק מול הדלת של תלמוד תורה “מסילת ישרים”. התנועה עומדת אז כדאי לרדת, להצטייד בשתייה. “כן צדיק, מה אני יכול לעזור לך”, שואל אותי מישהו בדלת. אני מחפש את הקיוסק לקנות מים, יש לכם כאן בתלמוד? “למה לקנות? אני אביא לך. אתה מהרדיו, נכון? זיהיתי לפי הקול. אתה מעשן הרבה, שומעים. אתה גם לא אוהב אותנו”.



אל תאמין למה שמספרים. אני אוהב את כל ילדי השם. הוא מביא לי שתי כוסות קלקר עם מים קרים. אני מודה לו בחום ושואל מה קרה כאן. “מה קרה? הלך מאיתנו צדיק, זה מה שקרה. מה זה משנה מה קרה? מה שקרה קרה. זו דרכו של עולם, התורה מזכירה לנו את זה בכל דקה”.



מתברר שפקק התנועה הוא בגלל ההכנות ללוויה של קורבן הפיגוע, אז אין מה להתעצבן. שוטרים באפוד מלא ורוס”ר ביד ערניים למתרחש. הם נעים בצמדים, לא להאמין שהשכר לעמלם מתבטא בכ־7,000 שקל נטו אחרי עשר שנים בארגון. חבל שלא הלכו בצעירותם לעבוד בנמלים באשדוד, בחיפה ובאילת או לפחות בחברת חשמל. במקומות האלה יש תנאי עבודה מושלמים והסכנה היחידה היא שתאחר לארוחת צהריים. לשוטרים אסור להתארגן, כך קבע המחוקק.



נחלצתי. התחנה הבאה: שוק מחנה יהודה. אצל רחמו ריק. המנהל מספר לי שמיום ראשון בקושי יש סועדים. בבורקס הגרוזיני ממול העובדים יושבים בשמש. בגלידה עומדת קבוצת תיירים מניו יורק. לי אין זמן אז אני מבקש אננס ותות שדה. כדי להיות נחמד אני פונה לגברת שהפתק על חולצתה אומר שקוראים לה ג’סיקה. נו, את פוחדת כאן? אצלכם ביום ממוצע רוצחים שישה אנשים. “איני פוחדת כי אני לא קוראת עברית. קרה משהו היום?”, היא שואלת. לא משהו, שלושה קורבנות, אחד מירי, שניים מדקירות וקצת פצועים. שגרתי, ג’סיקה. “אני לא מאמינה, אז איך הביאו אותנו לכאן היום? ראיתי כבר בשער שכם שיותר מדי שקט, וגם לא הכניסו אותנו. יש כאן שמירה?”. בטח, תראי את ארבע החיילות הנחמדות האלה מהבורדר־פטרול. את רואה איזה יפות, עם האקדח באפוד? הן שומרות עלייך. וגם יש הרבה אנדר־קאבר, רילקס, את בידיים טובות”.



עזבתי אותה והלכתי לכיוון של דוכן החמוצים של ירון צדקיהו. הוא בחו”ל אז אין מי שידברר את השוק. בן יוסף מהתבלינים יושב על שרפרף גבוה, בישיבה ירושלמית, ומחבק את ברכיו הכפופות. “האמן לי קוף, בנס, באמא בנס, אנחנו חיים כאן. לא האמנתי שאחרי 25 שנה בשוק אצטרך להביט אחורה בכל צעד שאני עושה”.



הגיע הטלפון שחששתי ממנו. מכיפוש. “איפה אתה?”. אני מסתובב. “בירושלים? השתגעת, אמרו לי כבר. תחזור הביתה מיד, אתה שומע אותי? אני מתחילה לרעוד מהעצבים”.



תרגיעי, אני כבר ביציאה, בואי אספר לך סיפור ששמעתי עכשיו בשוק. אומר המדרש “קח את בנך”. ענה אברהם: שני בנים לי. אמר לו ה’: “את יחידך”. ענה לו "שניהם יחידים לי". אמר ה’: “את יצחק”. הרב מאיר כהנא ז”ל תמה על עמו: תראו מה זה יהודים, כל הזמן שאלות. אילו רק היה לוקח את ישמעאל ושוחט אותו, כמה צרות היו נמנעות.



“יופי. לא מצחיק אותי. תגיע הביתה, אבל מיד”.