מישהו צייץ השבוע בטוויטר שלסכסוך אין פתרון, פשוט כי גם אם נחשוב על משהו ממש יצירתי, זה לא ייכנס ב־140 תווים. במציאות הסייבר אין צורך לשכנע, כי מה שתופס זה מסרים שטוחים וחד־משמעיים. מכאן הקלות הבלתי נסבלת של הסתת נערים מוטרפים שיוצאים לרחובות עם סכינים, ומכאן גם הפאניקה של הישראלים שמשתפים קליפים מזעזעים של נטרול פיגועים.
הרשת מנגישה ומעצימה הכל, גם את הקליקות של הימין והשמאל. השמאלנים נושאים על כפיים את דובריהם, הימנים מריעים לפטריוטיות של מובילי הדעה. כולם רוכבים על גלי הזעם כל הדרך לאלפי הלייקים, שיכורים מתחושה של צדק ויכולת שכנוע, אבל התחושה לגמרי מדומה. בפועל הריחוק רק גדל, הזלזול בין שני הצדדים מתעצם ומקצין את הניתוק ואת חוסר ההקשבה. התרחישים, מה לעשות, מצדיקים את פחדי הימנים. השמאל מודע לדעיכתו, אבל זה מוביל אותו בעיקר לייאוש, להתקרבנות ולחזרה אובססיבית על אמירות שכבר הוכחו כלא יעילות. מצד אחד המדינה משוועת לאלטרנטיבה, ומצד שני השמאל אימץ גישה דפנסיבית, שמתלוננת ולא נותנת תחושה של מנהיגות או אחריות. כדי להתחזק, השמאל לא צריך לשנות מטרה אלא גישה, ולו רק כדי לשבור את מעגל ההאשמות.
הרי רבין ניסה לעשות שלום, ברק ניסה, אולמרט ניסה, וגם אם נסכים שנתניהו לא באמת ניסה, אי אפשר לתלות רק בימין את האשמה. זה אומנם קל וגם נכנס ל־140 תווים, אבל לא צריך להיות גאון גדול כדי לראות שזאת טקטיקה שנכשלה במבחן התוצאה. ההתיימנות מתגברת ככל שגוברים הפחד ותחושת הרדיפה. כשסיפור המסגרת הפלסטיני מקדש את הדוקר ולא מזכיר את הנדקר, וכשב־BBC מדווחים רק על הרוג פלסטיני כשדוקר נורה, אין פלא שנוסף עוד קול לנפתלי בנט. דווקא ברגעים האלה השמאל נאלם, או שבוחר להסביר ולהצדיק את התופעה, במקום לנסות לשנות אותה.
השמאל טועה פעמיים: ראשית, משום שהוא ממשיך לאבד את העם. איך אפשר למכור פתרון למי שנראה שאינו מבין את הבעיה? שנית, השמאל הפך לאחד הכוחות שמניעים את הסכסוך, בדיוק כמו הימין. לראות את הצד הפלסטיני זה חשוב, אבל לתפוס צד זה רק מעמיק את הסכסוך, ולא משנה איזה צד הוא היחיד שבחרת להבין. השמאל חייב לבחון את עצמו מחדש לא מפני שהוא לא צודק, אלא מפני שהוא זה שחייב להתחזק. קריאה ליידות אבנים זה לא שמאל, אחמד טיבי וחבריו זה לא שמאל, ואבו מאזן זה שמאל בערך כמו שמהטמה גנדי היה ימין. החובה המוסרית האמיתית היא להכיר בהסתה הפלסטינית הפרועה ובקרע העצום בין חמאס לאשף, לגנות את השקרים שמופצים על ישראל גם מול המדיה הזרה, ועדיין לשאוף להסדר.
אפשר להניח שהתגובה המיידית של השמאל לביקורת הזאת תהיה הדיפה - כי במצב המדינה היום, לתקוף דווקא את השמאל? אבל זאת לא תקיפה אלא קריאת התעוררות. משהו בגישה חייב להשתנות. השמאל חייב להתחיל לדבר בקול אחר אם הוא רוצה להצליח במשימתו להביא לדו־קיום ולשלום. קול שמכיר במציאות המכוערת כולה, בעיוות זווית הראייה הבינלאומית ובחלוקת האשמה. אם ימשיך בדרכו הנוכחית הוא אולי יהיה נורא צודק, אבל יאבד לגמרי את הרלוונטיות ולא יגיע לשום מקום.