"נו, איך הייתה הנסיעה?", שאלה אשתי כשהגעתי ליעד ופגשתי אותה ואת בני.
"כמו שיכולה להיות נסיעה עם נהג מונית שנעול על לשמוע גרסאות קאבר אלקטרוניות לשירים מהפיפטיז. זה היה אחד הדברים הכי מוזרים ששמעתי בחיים שלי. בחיי, יש אנשים חולים על הכביש".
"אבא", צעק הבן שלי ורץ אלי. "בן, הייתי בתופת, כבר ראיתי את המוות הקליני מול העיניים, ואז פתאום הגעתי והנהג אמר ‘יצא 51.80, לחייב את האשראי?'".
אתה מודע לזה שלילד יש אוצר מילים של שלוש מילים", אמרה אשתי.
"אבא", צהל הילד וחזר על כך שוב, "אבא".
"שטויות", השבתי לאשתי, "אני אומר לך שהוא מבין מה אני אומר לו, ובעוד כמה חודשים, כשהשפה שלו תשתכלל, הוא יגיד לי את דעתו בכל העניינים האלה שאני מדבר איתו עליהם עכשיו. את תחזרי יום אחד מהעבודה ותמצאי אותנו בשיחת עומק בסלון".
"טוב, בקיצור, זה גן מאוד נחמד והם מחכים לנו".
"צריך לחבוש כיפה?".
"לא נראה לי, אל תגזים".
נכנסתי לגן ופגשתי את הגננת הצנועה והחסודה. על אחד הקירות היה סמל גדול של תנועת בני עקיבא. בדימיוני כבר ראיתי מולי את הבן שלי בעוד 17 שנה כשעל ראשו כיפה סרוגה והוא מסביר לי שהוא והשם מדברים מדי יום והשם אמר לו שהגיע הזמן להתחתן ולהביא ילדים. "לא, אני לא רוצה להיות סבא", אני אומר לילד. "ומה זה צריך להיות, אתה בן 18 כולה. בגיל שלך עוד לא הייתי מכור, רק בגיל 24 הייתי במכון הגמילה הראשון שלי, אז לאן אתה ממהר?". והילד בתגובה אומר לי ש"אבא, אני לא צריך סמים, יש לי את השם ויש לי את התורה - שזה הסם הכי חזק שיש".
"מאמי, אתה איתנו? אתה מקשיב?", אמרה אשתי והחזירה אותי לשיחה עם הגננת. "כן, בטח, מקשיב", שיקרתי. "מה שאמרתי זה שלא משנה לנו אם הילד בא מבית חילוני או מבית דתי", אמרה הגננת והסבירה שזה ברור להם איזו אוכלוסייה נמצאת כאן בסביבה ברמת אביב (חילונית) והם משרתים את האוכלוסייה של הסביבה.
אז איך הגענו לכאן? די פשוט: לא מזמן החלטנו על מעבר לרמת אביב ומכיוון שאנחנו עוברים בזמן לא אופטימלי מבחינת הגנים, אחרי פתיחת השנה הרשמית בספטמבר, אין לנו הרבה אופציות לבחירת הגן שאליו יעבור הילד. רוב הגנים בזמן הזה כבר מלאים ואתה בקלות עשוי למצוא את עצמך מרחיב את גבולות החיפוש אפילו לגן דתי עם סמל של בני עקיבא בכניסה, כמו זה שהיינו בו.
"אנחנו גם מבשלים פה בישולים ביתיים", אמרה הגננת, "כל יום יש משהו אחר על הסירים".
"בישול ביתי, באמת?", התפעלה אשתי.
"בואי תראי", אמרה הגננת ולקחה את אשתי למטבח, שם עמדו סירים שונים. ראיתי את המבט על פניה והבנתי שזה אבוד, היא תרצה שזה יהיה הגן החדש של הילד.
מאוחר יותר, באוטו, דיברנו על הגן. כמו שחשבתי, עניין האוכל הביתי ומופע הסירים קנה את אשתי. "בתור אמא חשוב לי לדעת שהילד שלי אוכל טוב ולא חסר לו כלום מבחינת תזונה", אמרה.
"אבל את לא מבינה שיחד עם המזון הזה מגיע מה שנקרא ‘מזון רוחני'", הסברתי לה, "את מבינה שאנחנו לא נשים לב ופתאום יגיע החופש הגדול ונשאל את הילד לאן בא לו שניקח אותו והוא יגיד לנו: 'לקבר רבי שמעון בר יוחאי'. את מבינה את זה?"
"אבל ראית את הסירים? הרחת את הריחות כמוני?".
הבנתי שזה קרב אבוד, אבל עדיין לא הייתי שקט לגבי משהו שראיתי שם. "תראי, אני מבין שהבישול הביתי קנה אותך, אבל בכל זאת אני לא שקט מזה שעל אחד הקירות שם היה כתוב באותיות ענקיות ‘להב"ה'. שמת לב לזה? אם לגן הזה יש קשר, ולו הקלוש ביותר, לארגון של בנצי גופשטיין, אז אני מצטער - לא נראה לי שאני רוצה את הבן שלנו שם".
"כן, גם אני ראיתי את זה וחשבתי לעצמי - האם זה שייך ל...".
כשירדנו מהאוטו לקחתי את הילד ועליתי איתו לדירה שלנו. במעלית הסברתי לו שגם אם הוא יהיה בגן בעל צביון דתי, אסור לו לקבל את מה שאומרים שם כאמת מוחלטת. תלמד לפקפק בכל מה שאומרים לך. בכלל, אמרתי לו, פעולת הפקפוק חשובה מאוד לכל אדם בר דעת. פקפק בכל מה שאומרים לך, ילד, פקפק.
"אבא!", הוא קרא והביט בי בחיוך המתוק והכובש שלו, "אבא!".
אחת הרעות החולות של השפה העברית בשנים האחרונות היא השימוש המוגזם במילה "מורכב". כמעט כל מה שמישהו לא יודע להסביר או לא רוצה להסביר זוכה לתואר "מורכב". אנשים פולטים את המילה הזו על ימין ועל שמאל, ולכן אני נזהר מאוד בשימוש בה. אני שולף את המילה הזו רק במקרים מיוחדים שבאמת מצדיקים את השימוש בה.
מערכת היחסים שלי עם אלוהים היא דבר שבאמת מצדיק את השימוש במילה "מורכב".
גדלתי בבית חילוני מאוד, נטול אלוהים. החילוניות אפילו הייתה סוג של מורשת. אבי סבתי היה ממייסדי ארגון הליגה למניעת כפייה דתית (נוסד ב־1951 בירושלים), ואילו מצדה השני של משפחתי, מהצד של אמי, למדו בדרך הקשה שאין אלוהים. אביו של סבא רבא שלי מצד אמי היה איש ייחודי שבאיזשהו שלב בחייו עלה על מתכון סודי לייצור סבון שאותו הוא מכר בעיר לידס שבה התגורר (אמי וכל משפחתה בריטים). אותו סבון היה להצלחה מסחררת ומהר מאוד הוא החל להימכר בכל רחבי הממלכה. באחד הימים נכנס למשרד של אבי סבא רבא שלי איש עסקים צעיר שעשה לעצמו שם בשוק של לידס. לאיש קראו מייקל מרקס. הוא הציע להצטרף כשותף בחברת הסבונים ולקחת אותה לאפיקים חדשים. תוך עשר דקות הוא נזרק מהמשרד על ידי אבי סבא רבא שלי באקט יהיר למדי.
כעבור זמן לא רב מצא האיש מישהו שכן הסכים לעשות איתו עסקים ולקחת אותם לאפיקים חדשים. לאיש קראו תומס ספנסר, ולחברה שהם הקימו קראו מרקס אנד ספנסר. מאז הבינו במשפחתי שאין דבר כזה אלוהים. אם היה דבר כזה, היינו היום חלק מאימפריה שנקראת מרקס אנד לנגפורד.
בקיצור, אני מגיע ממקום של חוסר אמונה מוחלט באלוהים ובמשך כל חיי צייתי למורשת המשפחתית וכפרתי בקיומו של כל אלוהים. הדבר השתנה בגיל 25, כשנכנסתי למכון גמילה, שם הסבירו לי שאם אני רוצה להיגמל אני חייב להיות מוכן לקבל עלי אמונה מינימלית של אלוהים כלשהו בחיי וזה לא משנה איזה אלוהים זה.
הייתי מותש ומיואש באותו שלב בחיי, אבל עדיין זה נראה לי מוגזם להתחיל לגלות את אלוהים. בהתחלה שאלו אותי אם אני מוכן להאמין שאנשים אחרים במכון הגמילה מאמינים באלוהים. אמרתי שלזה אני מוכן ובתגובה הסבירו לי ש"כבר עשית חצי דרך".
עם הזמן וכחלק מתפיסת העולם הרוחנית של מכון הגמילה, למדתי לקבל את הנוכחות של איזשהו כוח עליון בחיי. לרגע לא חשבתי שהכוח העליון הזה הוא אותו כוח עליון שרוצה שאחבוש כיפה ובוודאי שאותו כוח עליון מעולם לא קידש שום שטח אדמה. מהרגע הראשון האלוהים שלי היה נייד והוא הלך איתי לכל מקום. למעשה האלוהים הזה הולך איתי עד היום ומלווה אותי בחיי. בזכותו אני מצליח להישאר נקי והוא גם עוזר לי במאמץ המתמשך שלי להיות בן אדם. זה לא אלוהים שמעניש, הוא באופן כללי די רגוע. זה אלוהים על קלונקס.
"יש עליך מזומן?", שאלה אשתי והסבירה לי שהיא החליטה לרשום את ארד לגן הדתי וצריכים לנסוע לשם ולתת פיקדון של 600 שקל.
"אבל מה יהיה עם הכתובת הזו על הקיר? נראה לך שפוי לרשום את הבן שלנו לגן שיכול להיות קשור לארגון הזה?".
"אתה יודע מה? אתקשר ואשאל מה הפירוש של זה".
אשתי לקחה את הטלפון והתקשרה לגננת. אני הלכתי לעשן בחדר העבודה. כשחזרתי אשתי דיווחה לי שדיברה עם הגננת וזו הסבירה לה שזה ראשי תיבות של "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".
"שזה בסדר בסך הכל", אמרתי בהקלה.
"מה בסדר בזה? איזה שנה הבאה בירושלים, אתה רואה מה הולך בירושלים, סכנת חיים. הילד שלי לא יבקר בירושלים בעשור הקרוב לפחות ולא מעניין אותי אם היא בנויה או הרוסה, מחוברת או מפורקת. רק זה חסר לי, שיעודדו אותו להגיע לירושלים".
מכיוון שראיתי שאשתי מתפוצצת בעקבות מה שנראה כמשבר דאגה חריף לילד, החלטתי להסיט את נושא השיחה לאיכות האוכל הגבוהה בגן. אמרתי לה שזה מעולה שיהיו בישולים ביתיים, כי אנחנו כמעט לא מבשלים לילד אוכל ביתי (אני ואשתי מאותגרי בישול) וחשוב שהוא יאכל אוכל אמיתי.
עיניה נפקחו וחיוך עלה על שפתיה. "איזה סירים יש שם, הא? זה משהו".
"כן, קונצרט של סירים", אמרתי.
עשר דקות אחר כך, כשהיינו בדרכנו לתת את הפיקדון לגן, הודיעו בחדשות ברדיו שהיה עוד פיגוע בירושלים ויש שלושה הרוגים לפחות.