השבוע האחרון היה כמו פלשבק דחוס לקיץ 2014. (עדיין) בלי החלק של האזעקות והריצה לחדר המדרגות בשעות משונות של הלילה, שם ממתינים לך שכנייך הבלתי אטרקטיביים בעליל על פיג'מותיהם הדהויות. בלי התרעות "צבע אדום" שקופצות במחשב ובנייד ועל מסך הטלוויזיה במקביל (כי למה שהלב יזנק במקומו פעם אחת כשאפשר שלוש פעמים?), אבל עם אותה הפאניקה המרחפת מעל ושאלות הרות גורל מסוג: מה אם אצא לרחוב ואתקל במחבל? מה אם איראה לו "דקירה" במיוחד והוא יחליט שיכול להיות כיפי לתקוע איזה מברג בגב שלי? מה אם זה יקרה למישהו שאני אוהבת?
הרי האנשים שאתה שונא אף פעם לא נקלעים לסיטואציות האלה. הם לא נפגעים מפעולות טרור, לא חוטפים סרטן ולא מתים בתאונות דרכים. לא הם. הם מאריכים ימים בבריאות סבירה וממשיכים להתנהל בקיום המתועב והזחוח שלהם עד גיל 113, כשיכתירו אותם לשיאני גינס החדשים והמנצחים במלחמה נגד הקארמה.
אבל יותר משמטריד המצב ברחובות, גל הטרור הזה, כפי שנוהגים לכנות אותו (מישהו אצלי בפייסבוק כתב דבר נכון: לקחו את המילה גל, שיש לה רק קונוטציות נעימות וכחולות של חופש ושלווה, ואנסו אותה לתוך מילה איומה כמו "טרור"), מעורר מחדש את גל הטרור הווירטואלי שהוא, למען האמת, מטריד אותי יותר ממחבלים עם סכינים (ואולי "יותר" היא לא המילה המדויקת. אולי יש לומר "במידה שווה").
ממש כמו אז, בימי צוק איתן, כשהרשת געשה בקללות, גידופים, איחולי מוות לשמאלנים ושנאה כל כך מוצקה שאפשר היה להושיט יד למסך וממש לגעת בפניה המפלצתיות והעילגות. ואני רק הבטתי על זה מהצד ואמרתי: האנשים האלה באמת קיימים? הם באמת חיים את חייהם, עובדים בעבודות, לומדים בבתי ספר, מגדלים ילדים, נוהגים בכבישים ובזמנם החופשי מאחלים מוות לשמאלנים וסרטן לכל מי שמעז להשמיע דעה מעט שונה משלהם?
אני משוטטת ברשתות החברתיות - כבר סיכמנו שזה מה שאני עושה ברוב זמני הפנוי - ונשטפת בחילה עזה. לא משום שאני שמאלנית יפת נפש, או יפת נפש באופן כללי (אין לי אפילו עמדה פוליטית מובהקת כבר. עד כדי כך אין לי מושג), פשוט משום שאני אדם אינטליגנטי במידה ראויה, וממש מבוהלת מהמחשבה שאני חיה כאן בין כל כך הרבה אנשים שכל מה שיש לנגד עיניהם זו שנאה, אלימות וגועל נפש אחד גדול.
עשיתי למשל את הטעות הזו, של להציץ בעמוד הפייסבוק של הצל, יואב אליאסי בשמו המקורי. השבוע פורסם בבלוג "המזבלה" שהוא הפך לגוף תקשורת משל עצמו ונחשף מדי יום ליותר מ–400 אלף אנשים. מדובר בעמוד פייסבוק עמוס בפוסטים המטיפים לשנאה ולאלימות, ואלה גוררים מאות ואלפי תגובות מהללות.
אני קוראת אותן וחושבת: איך היה נראה העולם אם אליאסי היה מטיף דווקא לערכים קצת יותר ידידותיים למשתמש? ואז עונה לעצמי: הוא היה נשאר לשכשך בתהילת העבר שלו כראפר, כי מי בכלל רוצה לעקוב אחרי אושיית רשת שמעודדת, חס ושלום, סובלנות ואחווה?
חסידיו של הצל, או הקולגות שלהם, הם גם אלה שהפיצו השבוע ברשת תמונה בפוטושופ גרוע של אורלי וילנאי וגיא מרוז לבושים בלבוש ערבי מסורתי כביכול. הראיון שלהם עם ינון מגל גרר שובל של תגובות נאצה, קללות נוראיות ואפילו איומים על חייהם. כי זה מסוג הדברים שעדיין אפשר לעשות בפייסבוק. למה? אני לא יודעת.
ובצד השני, קראתי השבוע על לפחות שני פוסטים שדווקא קראו לשלום ולסובלנות, ודווקא הם הוסרו מפייסבוק. כך למשל ליאת אלון, אושיית רשת ואישה מצחיקה מאוד, פרסמה צילום מסך של הודעת איומים שקיבלה בערבית. פייסבוק מחקו לה את הפוסט.
דבר דומה קרה לנתנאל אזולאי, שהעלה תמונה של כף ידו, שעליה היה כתוב "אהבת חינם וסובלנות, אלה ערכים". גם אותו החליטו לחסום. ואז שחררו.
מה לעזאזל קורה פה? איך יכול להיות שהרעים מנצחים? איך ייתכן שאף אחד לא שומר עלינו מפני אלה שקוראים לרצוח, להכות, לנקום. הם מקבלים במה פתוחה ודווקא אלה שמנסים להשמיע קול היגיון רגוע חוטפים חסימות.
אתקן את עצמי: הימים האלה הם לא כמו פלשבק לקיץ 2014. הם כמו סיוט חדש לגמרי בפני עצמו. האם ההתרחשויות ברשת מבטאות את המציאות? במקרים מסוימים כן. היו ויהיו אלה שיממשו את האיומים שלהם. ברוב המקרים המגיבים האלימים הם סתם עברייני מקלדת. אלא שגם מילים יכולות לפצוע ולהפוך לאיום מוחשי. ולהפחיד. לפעמים כמו מחבל שיוצא לרחוב עם סכין. אני מבועתת משניהם במידה שווה.