עד כיתה ח׳ לא קיללתי. אולי סיננתי ״חרא״ מדי פעם וגם זה עלה לי בחרדות קיומיות באשר למקום שיהיה שמור לי בגיהינום על ניבול הפה, אבל מלבד המילה הזו עד כיתה ח׳ לא העליתי על דעתי להשתמש במילים שמתחילות באות ז׳, במיוחד לא באגביות שבה משתמשים בהן היום. אתם יכולים לקרוא לי מתחסדת או סתם חנונית, ואני אומר בתגובה שהייתי ילדה שסרה יותר מדי למרות של אמא שלה. היא אמרה לי לא לקלל ואני צייתי. הלוואי והייתי ממשיכה לציית גם אחרי גיל 14, אבל הלחץ החברתי והצורך לעטר את תסכול גיל הנעורים במילים אסורות היו חזקים ממני. כחננה, בזה גם הסתכם מרד הנעורים שלי, אז אני חושבת שלהורים שלי באמת אין על מה לקטר.
כמה קללות יש עכשיו על צג המחשב שלי? התפוח הלבן מאחורי צג המסך שלי מסמיק. המון, יותר מדי. אני קוראת אותן כחלק מסקירת הכתבות האקטואליות של היום, הן לא מופנות אלי אבל זו התחושה. המצב מייאש, מרתיח, אני מוכנה להודות שגם מפחיד, אף על פי שהשמועה אומרת שפחד לא תואם את אווירת הגבורה שאמורה לשלוט על פי הפטריוטיות הישראלית. לפעמים לחלק מהאנשים אין דרך לבטא את הרגשות שמציפים אותם מלבד לפרוק קללות עסיסיות על המקלדת. ככל שהתגובה מכילה יותר קללות, כך אני מבינה שהכותב הוא איש... פחות מורכב.
אני לא שופטת, לפעמים אתה שומע חדשות ובאמת כל מה שבא לך לעשות זה לדפוק את הראש בקיר ולא להתחיל להתנצח בדיונים פילוסופיים על מרקס ומקיאוולי וכל החברים האלה שכיף לשלוף את השמות שלהם עד ששואלים אותך מה הם אמרו. מורכבות אינה תמיד מבורכת, אבל באמא שלכם - המורה ביסודי לא לימדה אתכם שאם אין לכם משהו חכם להגיד אל תגידו כלום? או שתלכו לאכול כרוב או משהו כזה?
היום לא צריך אינטליגנציה. היום הנוסחה לתגובה מתלהמת היא כדלקמן: יש לנקוב בשם של מקום שאליו אתה מעוניין לשלוח את האיש שאיתו אתה לא מסכים, לתאר איך אתה חושב שהוא מקיים יחסי מין (לרוב התייחסות למגדר כאל הקללה הגרועה ביותר), יצירתיות בדרכי מיתה תמיד מתקבלת בברכה וכמובן בל נשכח את שגיאות הכתיב או שימוש מופרז באותיות נבחרות בתוך המשפט (״כפתור ופרחחחחחחחחחחח״).
האירוניה היא שמתחת לכל הזוהמה והאיומים בפגיעה בנפש, הכותבים בכלל מדברים על אהבה - אהבה לעם שלך, אהבה למקום, אהבת אחיך. ממש כמו ״רצח על רקע רומנטי״ כמו שהיו אומרים פעם בטעות בחדשות.
אני אומרת אם כבר קללות אז שיהיו מיוחדות, כמו פעם. עם שיקויים ומרקחות של עיני עורבים ועלה של צמח שגדל רק בהרים מעל גובה מסוים ומעורבבים ביחד על מדורה תחת ירח מלא, וודו אמיתי. לא ״בן זונה״ הכל כך לא מרשים, כל כך נטול קלאסה, כל כך לא משמעותי או אישי. שיבוא מהלב.
הרשתות החברתיות לא בנויות למורכבות. פייסבוק מנסה עכשיו להתמודד עם המורכבות של הרגשות שלנו באמצ־ עות אימוג׳י חדשים שאמורים להצטרף ללייק המסורתי ורק מסבכים את העניינים, אם תשאלו אותי. היה נחמד שעוד נשאר מקום אחד בעולם שבו אפשר רק לפרגן ובקטנה, בלי להשתגע. אהבתם את מה שנכתב - הרמתם אגודל בפרגון. עכשיו לכו תמצאו את הפרצוף הצהוב שמייצג באופן מדויק את מה שגרם לכם להרגיש מה שנכתב, שהוא ממילא בדרך כלל לא חשוב. למה אי אפשר להשאיר את המורכבות בצד? אה, כי זה מחזיר אותנו לקללות.
אמא שלי צדקה. הקללות הנפוצות הן באמת לא מספיק יצירתיות או בעלות משמעות כדי שילדים יכניסו אותן ללקסיקון. משלח יד שנחשב לא מכובד, בדרך כלל כולל הורים, איברי גוף פרטיים שאולי לא נהוג להזכיר אותם בציבור, אבל מכאן ועד להפוך לקללות הדרך ארוכה, לא? פסולת ודברים מזוהמים (שגם הם חלק מהחיים), תיאור סממנים חיצוניים פחות מחמיאים שאולי עשויים להעליב אבל לא באמת קשורים לתוכן וכמובן שמות של חיות. זה הקטע עם קללות - הן נועדו למצבים שבהם נשארת בלי טיעונים בכלל או ברגע של זעם מתפרץ שלא אפשר לך לחשוב על תגובה מתוחכמת מספיק, כך שכל מה שנותר הוא לירות שם גנאי. זה פתטי ובינינו לא משנה שום דבר. כמה אנשים אתם מכירים שכשטענו שאמא שלהם עובדת במקצוע שהיא לא עובדת בו הם התנערו, שינו את דעתם וישרו קו עם המקלל?
היה שלב בילדות שלי שחברות שלי ממש ניסו לשכנע אותי בכוח לקלל. זה הפך לענף ספורט בחבר׳ה. כשמדובר בחבורה של ילדים בחטיבה אני יכולה להבין את זה, את הרצון להיות הילד הרע גם אם אין ממש סיבה. כשאני קוראת היום את התגובות של אנשים בוגרים אני בעיקר רוצה לשבת איתם לשיחה ולנסות לברר מה הם רוצים שיהיה כאן חוץ מדם ודמעות, לאו דווקא של האויבים שלנו אלא סתם של אנשים אקראיים שהם לא מכירים ובכל זאת מרגישים צורך לאחל להם דברים איומים ברשת.
או־קיי, קיללתם. מה עכשיו?
כמו כן, אמא שלי תמיד צודקת. כמעט.