השגריר מאוהב

"כל ימיו נידון יצחק רבין לחסות בצל אמהות שהיו נגועות בחיידק הפעילות הציבורית", כתב רן אדליסט לפני 30 שנה. "זה החל עם אמו רוזה, שהיה בה גוון עז של אידיאולוגיה סוציאליסטית; דרך גולדה, בבה אידלסון ודבורה נצר, האמהות הנוראות של מפא"י ועד לקשר עם לאה שלוסברג-רבין. אם היית רוצה להגזים, היית מדמיין כיצד רוזה כהן מוזמנת לבית כלתה ברמת אביב לשמש בייביסיטר, מוחטת סיגרים ללא פילטר במאפרה מוזהבת ומסתלקת מן הבית, לא לפני שהיא נוטלת את נכדיה עמה ומשאירה במקום גפרור דולק".

רוזה כהן נפטרה בהיות רבין בן 16 ותלמיד ב"כדורי" ואף על פי שרובו של הספר "בית אבי" שכתב רבין על בית אביו, מוקדש לאמו, הצליח האב נחמיה - טיפוס רך באופיו, עובד בחברת חשמל ושתקן מופלג - להתגנב לחיי בנו ולהשאיר עליו חותם בל יימחה בנושא אחד לפחות; מפתיע, דומיננטי ולכל חייו.

בן 18 היה נחמיה כאשר הגיע לשיקגו ב-1904 וחי בה עד 1917 - השנה שבה התגייס לגדוד העברי שהקים דוד בן גוריון באמריקה. היו אלה שנים מכוננות ומעצבות שהותירו חותם עז על האב שהיה מהמתבוננים השקטים הסופחים את הסביבה והתרבות המקיפות אותם ומפענחים אותן לדרך חיים ולהשקפת עולם.

נחמיה רבין התרשם עמוקות מאמריקה ומערכיה, ובשנים אחרי שהותו שם ואחרי שכבר הקים בית ומשפחה בפלשתינה, לא חדל לדבר על התרשמותו העזה. לכן לא היה זה מקרה שבנו יצחק נכבש גם הוא בקסמה של אמריקה. "גדלתי על סיפורי אבי על אמריקה", כתב רבין בספרו "פנקס שירות" (1979). "הוא אמר תמיד כי היה זה המקום שבו למד את מובן המונח חופש וקיבל את טעמו של חינוך ואיפה שאיגודים מקצועיים לחמו למען זכויותיו של העובד".

האוריינטציה האמריקאית של האב היא שעמדה בבסיס הוויכוח הנוקב שניהלו הוריו של רבין בעניין מקרר קרח שנחמיה ביקש להכניס לביתם ברחוב המגיד 5 בתל אביב, רעיון שלו התנגדה האם רוזה, בכל מאודה כמובן.

העובדה שנחמיה רבין התגורר 13 שנה באמריקה בגיל שבו אנשים צעירים ועירניים נוחים כל כך להשפעה ולעיצוב, אינה עולה מספיק ואינה נזכרת בהקשרים הרחבים של משפחת רבין. יש בה כדי להסביר כיצד הצבר האולטימטיבי, ראש הממשלה הראשון שהיה יליד ארצו והשגריר הראשון באמריקה שנולד בתל אביב ולא בדרום אפריקה, כמו כמה מקודמיו בתפקיד שדיברו אנגלית תקנית קול חת במבטא אנגלוסקסי נוח לאוזני המאזין, הוא שהוביל את האוריינטציה האמריקאית החדשה והנרכשת במאמצים עזים של ישראל החל מאמצע שנות ה-60.

עם תום לימודיו בבית הספר החקלאי "כדורי" ביקש יצחק רבין ללמוד הנדסת מים. מנהל בית הספר טרח והשיג למענו מלגת לימודים מטעם ממשלת המנדט הבריטי לאוניברסיטת ברקלי בקליפורניה. המנהל פיאט והמורה ד"ר רוזנברג, דחקו ברבין לא להחמיץ את ההזדמנות הנדירה, אבל רבין דחה אותה בצער. "בשעת מלחמה לא יכולתי לעזוב את הארץ ואת החברים", כתב. קשה שלא להפליג בהשערות מה הייתה עושה החממה האוניברסיטאית הרדיקלית הגדולה באמריקה לתפיסת עולמו של הישראלי המופנם והמרובע, אילו עולמות הייתה הופכת בראשו ואילו אפשרויות הייתה פותחת בפניו.

הביצה האקדמית לא נולדה אך ליוותה בנסיבות החמצתה את רבין ששב והזכיר אותה בהזדמנויות שונות. כמיהתו לאמריקה לא התפוגגה, וב1959 - כשהיה בין תפקידים בצבא - ביקש רבין מהרמטכ"ל חיים לסקוב לצאת לשנתיים לימודים בבית הספר לעסקים בהרווארד. התשובה הייתה חיובית, אך תקלה המכונה "ליל הברווזים" ניערה את צמרת צה"ל ושוב קדם האינטרס הביטחוני-לאומי לזה האישי, ורבין נשאר בבית.

כאשר יצא הרמטכ"ל לארצות הברית לביקור בבית הספר של צבא אמריקה ובמתקניו, התלוו אליו רבין וחברו הטוב מתי פלד. "הייתה לי זו הזדמנות ראשונה לבקר ביבשת הצפון-אמריקאית ולהכיר היכרות ראשונה את הצבא האמריקאי האדיר", כתב רבין. "בסיור בקנדה ביקרנו במפלי הניאגרה. המים הזורמים עוררו געגועים ומאוויים רדומים שלא נתגשמו. החלום ללמוד הנדסת מים ליווה אותי כברת דרך ארוכה... העתקנו מהאמריקאים את הנוהג שכל קצין בכוחות הלוחמים חייב עם סיום קורס קצינים לעבור קורס צניחה".

הפרשנות הרחבה שנתן רבין לנוהל הזה, המאצ׳ואיסטי בעיקרו, הייתה שלא רק קצינים צעירים בשיא כושרם הפי זי עברו קורס צניחה, אלא המטה הכללי כולו והרמטכ"ל בראשו, הלכו לקורס צניחה. החלטה רבינית אופיינית שה קימה אדוות תרעומת אצל חבריו למטכ"ל שלא טיפסו לדרגתם הגבוהה כדי למצוא עצמם ניצבים נידפים ברוח העזה בדלתו של מטוס דקוטה מטרטר.

נושא מרכזי שהרשים את רבין עמוקות בביקורו, היה כושר ההרתעה של אמריקה. כלומר יכולתה הגרעינית. כל חייו חרג רבין בבוטות לא תקנית מהעמימות הגרעינית של ישראל שעליה עמל ושאותה ניסח יריבו ההיסטורי שמעון פרס. לפעמים הצליחה הצנזורה ליירט דברים שאמר בראיונות או נשא בנאומים, בעיקר באמריקה; לפעמים לא. ביטוי להתרשמותו מהאופציה הגרעינית אפשר למצוא בראיון שנתן ב-1964: "יכולת הרתעה הרסנית המשול בת עם רתיעה מיציאה למלחמה". יכולתה הגרעינית של ישראל רבצה כצל מעכיר על יחסי אמריקה וישראל. בימי נשיאותם של קנדי וג'ונסון וגם בתקופות מאוחרות יותר פיתחו ממשלים אמריקאיים חשדנות ורגישות כלפי ישראל וכלפי נושאי המחקר בנחל שורק ובדימונה. כאשר נלחצה ישראל בידי אמריקה וגבה לקיר, הניחו הרמטכ"ל רבין וראש הממשלה לוי אשכול, לפקחים אמריקאים לבקר בנחל שורק. החלטה ששקולה למשל להבאת מבקרים לסליק של רובים צ׳כיים של ה"הגנה" ולא לאתרי הפיתוח של "כיפת ברזל".

בימיו כרמטכ"ל זיהה רבין שני נתונים מדאיגים. האחד - הישענותה הטוטלית של ישראל על נשק צרפתי ובריטי הייתה שגויה בעיניו. השני - המטוסים והטנקים שהגיעו מאירופה לא שירתו יותר את צרכיה של ישראל במלח מה עתידית מול איכות הנשק הסובייטי שסופק למדינות ערב. על רקע התנהגותם הקפריזית של שארל דה-גול וההנהגה הבריטית, שכרכו את אספקת הנשק במה שנדמה בעיניהם כהתנהגותה התוקפנית של ישראל ואיומים מזדמנים באמברגו ובהפעלת לחץ, גרס רבין שאמריקה היא שצריכה להיות אסם הנשק של צה"ל. כרמטכ"ל השקיע רבין מאמצים רבים בהעתקת מאווייה הצבאיים של ישראל וגייס לצדו את אשכול. מלחמת יום כיפור הייתה ההוכחה הנחרצת בעיניו לחשיבותם של המאמצים הללו. "אלמלא הצלחנו", גרס רבין, "היה גורלה של ישראל נחרץ לשבט". ישראל החליטה לתבוע מאמריקה מטוסי תקיפה מסוג סקייהוק (ובהמשך פנטום) וטנקים מסוג פטון. אבל חסידי אירופה לא הרפו וניסו שוב ושוב להרתיע מפני פנייה אל הימ"חים האמריקאיים בחשש שייאבדו את המחסנים האירופיים.

לאוריינטציה האמריקאית המתפתחת של רבין התווסף ממד אישי. עם סיום כהונתו כרמטכ"ל, אחרי שהכין את צה"ל לניצחון במלחמת ששת הימים ונישא על גלי הערצה בישראל ובעולם, השתמש רבין במוניטין שלו כעמדת מיקוח ואמר לאשכול כי הוא מבקש לכהן כשגריר ישראל בארצות הברית. אשכול היה זקוק לשניות אחדות כדי להתאושש; שר החוץ, אבא אבן - שראה בעיני רוחו את רבין מקלקל את רקמת היחסים העדינה עם יהדות אמריקה בגישת הדוגרי הישירה ובאנגלית החצצית שלו - לא התאושש מעולם.

לא כולם חשבו שרבין יסתדר עם הקוקטיילים, אבל הוא הסתדר יפה. הזוג רבין עם קיסינג'ר וגולדה. צילום: משה מילנר, לע"מ

ב-17 בפברואר 1968, בגיל 46, הגיע יצחק רבין יחד עם רעייתו לאה ובנו יובל (הבת דליה נשארה בישראל לסיים בית ספר תיכון) לוושינגטון. מנמל התעופה דאלאס נלקחו לביתו של שגריר ישראל. "מעולם לא חייתי בבית מרווח כל כך", כתב רבין. כמו ז׳קלין קנדי הנכנסת לבית הלבן, זיהתה לאה רבין את האפשרויות הדיפלומטיות והחברתיות שהיו טמונות בחדריו הגדולים והמרווחים של בית השגריר. חדר האוכל היה יכול להכיל כמאה סועדים. צוות המטבח והשירותים היה מסוגל להפיק אירועים מסדר הגודל שגברת רבין חשבה שבעלה השגריר ייאלץ לזמן. משפחת רבין גמעה בדילוג משכר אחד את המרחק מהוויכוח על המקרר בבית ההורים לשדרת המקררים במטבח במעון השגריר.

עד אז לא היו היחסים החמים בין ישראל ואמריקה מוסדרים ולא עניין מובן מאליו. בימי בן-גוריון וקנדי וגם אחריהם, נערכו המפגשים בין ראש הממשלה הישראלי לנשיא האמריקאי מחוץ לבית הלבן, בבתי מלון בניו יורק ובוושינגטון. מעמדה של ישראל באמריקה לא היה כזה שראש ממשלה ישראלי מבקר נלקח אוטומטית, בשיירת לימוזינות שרד, לבית הלבן כאשר הנשיא ואשתו ממתינים לו בפתח ביתם. רבין בא לשנות את כל זה.

הוא היה מודע היטב לאנגלית האומללה שלו וניסה לשפר אותה על ידי כך שהקליט את הנאומים שהתעתד לשאת, האזין להם והכניס בהם שינויים. לפני הראיון הראשון שלו ב-"Meet the Press" היוקרתית ב-CBS, הטיל רבין על עוזריו לשאול אותו את השאלות הקשות והמציקות ביותר כדי להתאמן.

כמעט כל ההיבטים של החיים באמריקה קסמו לו. הוא הרבה לטייל ברחבי היבשת ואהב במיוחד את החוף המערבי ואת אתרי הטבע הגדולים כמו יוסמיטי פארק, הגרנד קניון באריזונה ואחרים. כאשר היה לו פנאי, נהג להסתובב באזור וושינגטון עם מצלמתו. תחביב הצילום תפס אותו טרם הגיעו לאמריקה אך צבר תאוצה בוושינגטון שבה הרבה לצלם - כמו שליח רשות השידור יאיר שטרן אחריו - את פריחת עצי הדובדבן העונתית.

רבין נהג להתרברב בכך שהכיר יותר כניסות סודיות לבית הלבן מאשר אנשי השירות החשאי. חלק מהם היו המעברים התת-קרקעיים הסודיים שדרכם הבריח הנשיא קנדי את הנשים שהגיעו לבלות איתו.

גם תרבות החיים בוושינגטון, זאת המכונה בתוך ה-Beltway, התחבבה על רבין. כולם עישנו. כולם שתו וויסקי. רבין הגיע לאמריקה עם חיבה גדולה לטבק שגבלה בהתמכרות אבל לשתות וויסקי למד באמריקה. בסגנון האמריקאי המקובל של כוסית או שתיים בתום יום העבודה שנגמר בערך בחמש, או בארוחות ערב רשמיות או פרטיות עם חברים.

השגריר הישראלי החדש שפיו ולבו היו שווים, עשה לעצמו חברים רבים. רבין אימץ את "Redskins", קבוצת הפוטבול המקומית ולמד את חוקי המשחק. חברו מילדות משה נצר היה מלווה אותו למשחקים הביתיים או לצפייה בטלוויזיה. חבר חדש היה ג׳וזף סיסקו, תת-מזכיר המדינה. השניים נפגשו פעמיים בשבוע במסעדה צרפתית בג׳ורג׳טאון, שוחחו הרבה בטלפון וצפו בפוטבול.

בשיחה עם שמעון שבס, הרל"ש של רבין בקדנציה השנייה שלו כראש ממשלה ואיש עסקים בהווה, אמר לי שבס כי רבין, אוהד ספורט מושבע, למד את חוקי הפוטבול והבייסבול כחלק מחיבתו לספורט תחרותי אך לא על חשבון אהבתו לכדורגל אירופי שאחריו ניסה לעקוב באמצעות רשתות טלוויזיה זרות.

בוושינגטון למדו לאה ויצחק רבין לשחק טניס, ביחידים ובזוגות. טניס היה הפעילות הגופנית האהובה על רבין וליווה אותו עם שובו לישראל ועד מותו. ידיד נוסף שאותו הכיר כבר ב-1963 היה הנרי קיסינג׳ר. הידידות בין השניים הייתה אמיצה אך עם נטיות להתלקחות שבה נהגו להתקוטט בנושאים שהיו נתונים במחלוקת ביניהם.

אינך יכול להכיר ולהעריך את אמריקה אם אינך מתעמק בה. רבין, האנליטיקן הכפייתי, חפר לכל עבר. אמריקה ריתקה, הקסימה ושבתה אותו. רבין היה מאוהב. שנותיו כשגריר היו מהשנים הסוערות שידעה אמריקה. חיילים אמריקאים הקיזו דם בג׳ונגלים של וייטנאם. ג׳ונסון וניקסון אחריו הבטיחו כי "לחג המולד הבא יחזרו הבחורים הביתה", ולא עמדו בדיבורם. בוושינגטון התחוללו מהומות גזע ומחאה נגד המלחמה. חנויות נבזזו ועלו באש. ברחובות השתוללו חבורות פורעים, וכוחות צבא ומשטרה גדולים שמרו על הבית הלבן.

בהחלטה אינסטינקטיבית שלח עצמו רבין לוועידות של המפלגות הדמוקרטית והרפובליקנית בקיץ 1968. בשיקגו ראה את ראש העיר ריצ׳רד דיילי, אחרון הבוסים של הפוליטיקה, מורה לשוטרים לירות כדי להרוג. "באתי אל הדמוקרטיה הענקית, מנהיגת העולם החופשי, להשעין עליה את ביטחונה של ישראל ומצאתי עסק מתפורר. האומנם חלילה, משענת קנה רצוץ?", כתב רבין.

השגריר הישראלי לא התנזר מהפוליטיקה הפנימית. לשיטתו הוא היה חייב להתייחס ברצינות לכוונותיו של ניקסון לרוץ לנשיאות ב-1968. היה זה רבין שאירח את ניקסון, הפוליטיקאי המובס והגולה, שנים קודם לכן בצה"ל. ביקור שריגש את ניקסון הנידח והותיר עליו רושם עז. ניקסון לא שכח.

"האמנתי שאם ייבחר ניקסון נקבל את 50 הפנטומים שביקשנו וכי הוא יהיה נשיא נוח לענייננו יותר מידידה הוותיק של ישראל יוברט המפרי. אף כי התרשמתי מחביבותו של המפרי, היו לי ספקות באשר לכוחו לחלץ את אמריקה ממצוקתה".

רבין בחש בשתי ידיו במערכות הבחירות של 1968 ו-1972. ב-72׳ הכריז כי הוא מעדיף את ניקסון על פני מקגוורן. ה"וושינגטון פוסט" ניגח אותו: "אין זו הפעם הראשונה שהערותיו של רבין יוצרות מהומה". עיתונים באמריקה התנפלו על החדשה המרתקת. השגריר הישראלי מתערב במהלך הבחירות ותומך בניקסון. ה"וושינגטון פוסט" בכותרת לכתבה על רבין ב-15 ביוני 1972: "הדיפלומט הבלתי דיפלומטי של ישראל". שגריר ישראל בארצות הברית לא רק רשאי לנצל את התחרות הפוליטית הקיימת בהתאם לחוקה, גרס רבין, על שלטון והשפעה להשגת יתרונות לישראל. הוא חייב לנהוג כך כדי שמאמציו יישאו פרי. שגריר המייצג מדינה שסכנת השמדה מרחפת מעליה שלא יהיה מצוי ברקמת החיים הפוליטיים באמריקה ולנצלה לטובת ישראל, מוטב לו לחזור הביתה.

כפוף לרצונו הלא סמוי כלל לעזור לניקסון להיבחר שנית, הציע רבין לשמואל שגב, כתב "מעריב" בוושינגטון, לפנות לפט ביוקנן, מעוזריו הקרובים של הנשיא, בהצעה לכתבה מפרגנת בעיתון הישראלי על מדיניותו הפרו-ישראלית של ניקסון. ביוקנן הציע לשגב ראיון עם הגברת הראשונה פט ניקסון והבטיח כי במהלך הראיון יגיח ניקסון לחדר כדי "לומר היי לרעייתו". התשובה מהמערכת בתל אביב הייתה כי גברת ניקסון אינה מעניינת את "מעריב". רבין המאוכזב

ברית חזקה. רבין עם הנשיא ניקסון

את ישיבות הבוקר בשגרירות פתח רבין במונולוג ארוך בנושאים שעל סדר היום ונהג לסיימם בקביעה: "ומי שאינם מסכימים עם תפיסת המצב שהצגתי הם או טיפשים או שאינם מבינים מה קורה באמריקה". ב"פנקס שירות" מתגאה רבין ב"קשרים הקרובים שיש לי עם המנהיג הדתי בילי גרהאם. תמיכתו הבלתי מסויגת בישראל מביאה אותי תמיד לכלל התרגשות". ידידותו של השגריר עם המטיף הדתי, סימרה גם היא את שערה של המנהיגות היהודית באמריקה. היהודים חיבבו את השגריר שאמר את אשר על לבו אך התרסקו שוב ושוב על סלעי הדוגרי שלו.

סיפורו של רבין עם האחים ג׳ק ובובי קנדי, הוא מסכת של החמצות. בנובמבר 1963, בעת ביקורו כאלוף בפורט בליס, טקסס, עזב רבין את דאלאס שעות ספורות לפני ההתנקשות בחייו של הנשיא. ביוני 68׳ נקבעה לו פגישה עם בובי קנדי שרבין המליץ לדחותה בשל הלו"ז הצפוף של קנדי שהיה בדרכו ללוס אנג׳לס להשתתף בפריימריז לנשיאות בקליפורניה. במהלך הביקור נרצח קנדי על ידי סירחאן סירחאן, פלסטיני ממזרח ירושלים.

פרשת ווטרגייט התחילה ביוני 72' וסופה בהתפטרות ניקסון באוגוסט 74'. זה הזמן שבו התחיל רבין להיפרד מוושינגטון כדי לחזור לישראל, שבה אמור היה להצטרף לממשלת גולדה בתפקיד שר. אם הייתה לו דעה על אח ריותו האישית של ניקסון בפרשה או ביקורת עליו, הוא לא נתן לה פומבי.

בזיכרונותיו כתב רבין כי "פרשת ווטרגייט כבר איימה אז על גורלו הפוליטי של ניקסון. גורלו של מי שהיה מהנשיאים הידידותיים ביותר לישראל, נחרץ בגלל שרשרת של טעויות". זה ביטוי אנמי ומינימליסטי לאחריותו של ניקסון לטיוח של הפרשה, שערערה לדורות את אמון האמריקאים בממשל, ומוזר ממי שהתפטר בשל גילויו של חשבון דולרים לא חוקי שהחזיקו הוא ואשתו בבנק בוושינגטון ובו כ9,000 דולר. גם את הטענה בדבר הכסף שהשתכר במקביל לתפקידו כשגריר עבור הרצאות שנשא באמריקה, פטר רבין בתנועת ידו המבטלת בטענה שכך נהגו השגרירים שקדמו לו.

במהלך הקריירה הדיפלומטית והפוליטית שלו, פגש רבין או עבד עם שבעה נשיאים: ג׳ונסון, ניקסון, פורד, קרטר, רייגן, בוש וקלינטון. אף אחד מהם לא היה יותר קשה לישראל מג׳רלד פורד, סגנו של ניקסון. פורד הוא שטבע את המונח "הערכה מחדש" ביחסי ישראל-אמריקה. פורד הקפיא את הסיוע לישראל לחצי שנה כסוג של נקמה על היחס העוין שגילתה ישראל כלפי הנרי קיסינג׳ר שעמל קשות על הסכמי ההפרדה ישראל-מצרים אחרי מלחמת יום כיפור.

הנשיא הלא ידידותי שנתרצה בסוף, הזמין את לאה רבין לרקוד בנשף וושינגטוני. יחד הם חוללו על הרחבה הריקה. רבין שאמור היה לגמול ולהזמין את רעיית הנשיא בטי פורד לרקוד איתו, לא ידע לרקוד והעדיף להתנצל בפני הגברת הראשונה. חלילה ידרוך על רגליה. בטי פורד, אישה אמיצה והשראה לאמריקה, השיבה: "בצעירותי הייתי מורה לריקוד והצלתי רגלי אנשים שידעו לרקוד פחות ממך". רבין אחז במותניה של פורד ועשה כמיטב יכולתו.

גם אצל ג׳ימי קרטר לא ליקק ראש ממשלת ישראל דבש. קרטר נהג לבחון את טיב ידידותם של אורחיו על פי יחסם לבתו איימי. "'בוא', אמר לי קרטר באינטימיות, 'נבקר אצל בתי איימי'. 'אולי היא ישנה כבר?', אני שואל. אחר כך פי-רסם ׳טיים׳ כי מכיוון שסירבתי לבקר אצל איימי וכאשר ביקרתי לא נשקתי לה, יצרתי לעצמי תדמית שלילית בעיני הנשיא. איני מנשק ידיהן של נשים או את פניהן".

את חליפותיו של רבין, שלבש עד מותו, תפר חייט יהודי בברוקלין. לא היו לו חליפות רבות. בעניבות לא הבין כלל. את עניבת הפרפר שענד לטקס החתימה על הסכם אוסלו בבית הלבן עם ערפאת, קשר לו ביל קלינטון, הנשיא הצעיר שהפך למעריצו וחברו האישי הקרוב ביותר מבין הנשיאים.

האיש שלא נחשב לנהנתן גדול, לא פסח בחייו ובביקוריו התכופים באמריקה, על היכלי הבשר הגדולים בניו יורק. הוא לא התנזר מנתח בשר משובח ב"סמית אנד וולנסקי", "ספרקס" ומסעדות אחרות. לאה ויצחק רבין אהבו לנפוש בניו אינגלנד והשתדלו שלא להחמיץ את פסטיבל המוזיקה המפורסם בטנגלווד, מסצ׳וסטס.

חבריו הבולטים בתקשורת האמריקאית היו ברברה וול-טרס, ג׳ו אלסופ וקתרין גרהאם, המו"לית של ה"וושינגטון פוסט". רבין טיפח ידידות אישית אמיצה עם הסנאטור הנרי "סקופ" ג׳קסון והמשולש רבין-ניקסון-קיסינג׳ר, הפך למוסד ידידותי-פוליטי בנוף הוושינגטוני. במשרד הדל שהעניק לו ראש הממשלה מנחם בגין בקריה, שבו העביר רבין את גלותו הפוליטית, נשאו המאפרות על שולחנו את סמל הנשיאות האמריקאי.

נטיית לבו של רבין לאמריקה הייתה פרגמטית מעיקרה, אך לא רק. הוא אהב את הכוח והסמכות לקבלת החלטות שניתנה בידיו של הנשיא וניסה לחקות אותו. הוא קינא בפשטותה היחסית של השיטה הפוליטית המבוססת על שתי מפלגות. למרות חינוכו הסוציאליסטי מהבית, שנא רבין את ההסתדרות והעדיף יזמות חופשית וכלכלת שוק. בהתמודדות האחרונה מול פרס ב-1992, רצה רבין פריימריז פתוחים בסגנון האמריקאי. רק אלה, לדעתו, ייתנו לו את הבכורה. רבין הוא שהביא את הפריימריז לפוליטיקה הישראלית אף שבגרסה מצומצמת מזאת שרצה.

מעבר לפרגמטיות, אהב רבין את החיים באמריקה.

הוא אהב את הנימוס, הסדר והארגון. את כללי הפרוטוקול הקבועים לכל דבר ועניין. האופן שבו מוסדרים החיים בוושינגטון על פי כללים קבועים ומקובלים ואינם פתוחים לאלתורים בסגנון הישראלי. רבין קינא בסמכות ובאפקטיביות של מוסד הנשיאות. כך רצה לנהל את ישראל. עם כוח שאינו נגזר מהקפריזות של מפלגות קיקיוניות בקואליציה שהגבילו את כוחו.

יותר מכל אהב את הפטריוטיות האמריקאית האותנטית ואת האתוס. כאשר נבחר, אומר שבס, רצה לארגן את לשכת ראש הממשלה בסגנון הבית הלבן. שהרל"ש יהיה Chief of Staff במובן המלא. זה התאפשר רק בחלקו בגלל המבנה הפוליטי בישראל. אף על פי ש"אני אוביל, אני אנווט" היה מכוון בעיקר כלפי פרס, רצה רבין להבהיר שהוא מתכוון להתנהל כמו נשיא למרות המגבלות.

עם ג׳ורג׳ בוש האב הייתה לו חפיפה קצרה כראשי מדינה. בוש נתן לו כבוד נדיר שהיה שמור למעטים. הסכם ההבנות בין ישראל לאמריקה היה תקוע. הבטחה שנתן בוש ליצחק שמיר, בטוחות להלוואה בסך 10 מיליארד דולר - עזרה לקליטת העלייה מרוסיה - הוקפאה. שמיר סירב לנוסחה "שטחים תמורת שלום" ולהקפאת הבנייה בהתנחלויות. את הקיפאון הזה ביקש בוש לפרוץ על ידי הזמנת משפחת רבין לאחוזה המשפחתית בקניבנקפורט, מיין. כבוד שמנהיגים זרים מעטים זכו בו.

קניבנקפורט הוא הלב המשפחתי-אינטימי של שושלת בוש. לאה ויצחק רבין שהו באחוזה שישה ימים. בית האורחים שלהם עמד על החוף ופנה לאוקיינוס. ברברה בוש ניהלה את האחוזה ביד רמה. במקום התגוררו אמו ודודתו הישישות של בוש שהרבינים נתקלו בהן בקרונות הגולף שלהן בשבילים ליד הים. לאה רבין התפעלה מהעובדה שגם בבית האורחים עמדו לרשותה מכונות כביסה וייבוש. כאשר שאלה את ברברה בוש מדוע, ענתה לה הגברת הראשונה שבקניבנקפורט מתנהלות פעולות ספורטיביות רבות והיא מעדיפה את אורחיה רחוצים ובבגדים נקיים. אם היה שם עלבון, לאה רבין לא העידה עליו.

רבין נתן את הסכמתו ובאחוזה התארגנה מסיבת עיתונאים ספונטנית להכריז על פריצת דרך. במהלך מסיבת העיתונאים נשאל בוש בעניין רומן שהיה או שלא היה לו עם עובדת בבית הלבן, רגע מביך לכולם וכמובן לאורחים. בטיסה לוושינגטון באייר פורס 1, נסגר הזוג בוש בחדר השינה במטוס.

סיפור הידידות האמיצה עם קלינטון סופר פעמים רבות. הנשיא הצעיר התאהב בראש הממשלה המבוגר ללא תקנה. אלה היו ימים קשים שבהם הייתה ידידותו של הנשיא עזרה גדולה לרבין שנרמס מבית. בעיקר נראה צבוע, דמגוגי ומגמתי קול הצעקה שקם בציבור ובתקשורת כאשר הגיעה מכונית הקדילק המשוריינת שדרש השב"כ לאבטחת רבין. הלימוזינה הנשיאותית נבנית על פי הנחיות השירות החשאי, אבל בישראל היו מי שמצאו דבר מה מנקר עיניים בראש ממשלה בקדילק.

ראש הממשלה שאהב את אמריקה יותר מגולדה מאיר ילידת וויסקונסין, שהפנתה גב למולדתה, ויותר מבנימין נתניהו, שאהבתו את אמריקה היא חלק בלתי נפרד מהתועלת שהוא מפיק ממנה, נרצח בתל אביב בסגנון אמריקאי: משלושה כדורי מתנקש בגבו.