ביום שאירעו שני פיגועי הדקירה ברעננה, עיר מגורי השלווה, צלצלתי לבתי, חלי, ושאלתי אם נוכל, אמה ואני, להתנחל בביתה לכמה ימים. הבת, שמכירה אותי ואת ההומור שלי, נדהמה לרגע ואחר כך פרצה בצחוק גדול שלא נעדרה ממנו נימת ניצחון.



למה צחקה חלי, איזה ניצחון חגגה? ובכן כך: לא רק בתי, אלא גם קוראי הנאמנים יודעים כי יחסי עם מה שמכונה "השטחים" אינם ידידותיים במיוחד. הייתי שמח להיפרד מהם לשלום ולא להתראות, והדגש על המילה שלום. במשך שנים הרבה לא דרכה כף רגלי בהם, אלא במקרים יוצאי דופן והכרחיים.



בשנים האחרונות זה השתנה, בעל כורחי. לפתע מצאתי עצמי אב למשפחה שכמה מצאצאיה - מדור שני, שלישי ורביעי - חיים בשטחים, כלומר מתנחלים. מעשית ואידיאולוגית. בהם גם בתי חלי, בעלה וחמשת ילדיהם, המתגוררים ביישוב קטן בחבל בנימין, שכביש צר המתפתל בין הרים ובקעות וכפרים ערבים מוביל אליו. ואיך אפשר לא לבקר בת וחתן, נכדים ונינים אהובים?



אז אנחנו נוסעים. בין הרים ובין סלעים. לפעמים בליווי שנותן לנו חתננו, לפעמים לבד. לומר שלא רועד לנו קצת הפופיק? רועד גם רועד. גם כשהבת ומשפחתה, או הנכדה הנשואה ומשפחתה, שאף הם מתגוררים בשטחים, באים לבקרנו ברעננה ומתעקשים לחזור הביתה אפילו בשעות הלילה. רעייתי פוקדת עליהם: צלצלו מיד כשאתם מגיעים, ואיננו הולכים לישון עד הצלצול.



לא הרבינו, לצערנו, לנסוע אליהם. ומשהחל גל הפיגועים העכשווי חדלנו מכך לחלוטין. תחשבי שיש לך ילדים בחו"ל, אמרתי לרעייתי. והיא, שמבינה בדרך כלל גם את הסאבטקסט של דבריי (השטחים = חו"ל), נזפה בי: אל תתחיל עם זה עכשיו.



אני נמנע בדרך כלל מוויכוחים פוליטיים עם ילדי ונכדי שאינם חושבים כמוני. פה מילה, שם חצי משפט, לא יותר. האהבה והאחדות המשפחתית מעל הכל. כך גם עם בתי חלי. אולי סיננתי פעם משהו על מקום המגורים המוזר שבחרו היא ובעלה, וזהו. אבל באוויר, בלא לדבר, עומד בינינו הפער היסודי בין התפיסה שדין יו"ש וחבל בנימין כדין רעננה ותל אביב, לבין התפיסה שלמען שלום אמת, אם וכאשר, אפשר ומותר לוותר על שטחים בגדה המערבית.



עכשיו אתם מבינים למה צחקה חלי ומדוע חגגה ניצחון. הנה, אביה ה"סמולן" מודה בעצם, גם אם בהתבדחות כביכול, שדין רעננה והשרון כדין חבל בנימין ולהפך, ומבקש להימלט מהסכנות המאיימות עליו בעירו להתנחלות הבטוחה.



אל תדאגו, נשארנו ברעננה. אף שהאמת היא שמתקפת הטרור הנוכחית, טרור הסכינים, מסוכנת בערים הגדולות והפתוחות יותר מאשר ביישובים הסגורים בשטחים, שם הסכנה היא בעיקר בדרכים. ערבים, גם מהשטחים, חופשיים להסתובב בערים ולעבוד בהן. רובם אינו חורש רע, אבל די במעטים כדי לפגע ולערער את הביטחון. וכך אתה מוצא עצמך מביט פתאום בחשדנות בערבים העובדים שנים ברשת השיווק שאתה קונה בה, בעיקר אלה שבאטליז עם הסכינים; נרתע מלהתקרב לתחנות אוטובוס; מתרחק מבניין בשיפוצים שפועלים ערבים עובדים בו; ונדרך כשאתה מגלה לפתע שאתה נמצא לבדך עם שלושה צעירים ערבים במתקן לשטיפת מכוניות. אז אולי בכל זאת נברח להתנחלות של הבת?