נסעתי בכביש החוף דרומה, בואך תל אביב. הרדיו שידר גיחות קצרות מן העצרת בכיכר. התלבטתי לרגע קל אם לקפוץ לשם, אלא שעד שחלפתי על עיר מגוריו של המתנקש, כבר חישב האירוע להסתיים, איש לא שיער שהוא רק מתחיל, ואני האצתי קלות להקדים את עומסי התנועה שנראו מן המטוס הקל.
ברדיו עברו לדבר על ההתקדמות בקולנוע הישראלי, ואז פרצו לשידור היריות והרצח, שעוד היה בגדר ניסיון לרצח.
בקושי אני זוכר איך נהגתי שאר הדרך הביתה, לירושלים.
אני פותח בשאלה הזו כי היא השאלה, וכבר אמרו זאת לפני, שכל אחד ישאל את עצמו מעתה והלאה.
אני פותח בשאלה הזו מפני שיש לי בלבי על עצמי בגין התשובה שנתתי עליה. השיר, ידעתי, שהיה בכיכר. העצרת, כך חשבתי, תעבור בהצלחה גם בלעדי.
מי שכן היו שם, סיפרו לי אחר כך איך עמדה מירי אלוני עם רבין ופרס לשיר שיר לשלום, השיר שכתבתי לפני שנות דור כמעט, ולהביע את אותה תקווה שמלוויה של מירי אלוני קיבלו על עצמם להגשים.
כותב שירים שכמוני, עד מתי תאכל החרב אלוהי המלחמות? הוא שואל בתמימות בשיר אחר שהושמע מעל הבמה.
אסי דיין פעם כתב ספר על רצח ראש הממשלה. קראתי. חשבתי שזה בדיוני. טעיתי. אסי צדק. הקולנוע קרא נכון את מה שסירבה השירה לראות. החיים על פי אגפא.
מדוע נואלתי לחשוב שדבר כזה לא יכול לקרות בישראל? הלוא כל הסימנים העידו שזה כן יכול לקרות בישראל. כל דבר ארור, כל זוועה שאנו רואים על מסכי העולם הקטן
הגדול, יכול להתרחש גם אצלנו. ועוד איך.
פעם, בשנים קדמוניות, היום קובעים יום צום ומספד לישראל. שומרי מצוות שבינינו צמים בג’ בתשרי את צום גדליה, ומי שאינם צמים יודעים שגדליה בן אחיקם היה נציב יהודה שנרצח בידי מתנקש. יהודי.
המשמעות של רצח רבין, ועדיין שעות רבות כל כך לאחר המעשה הנפשע אני מתקשה להאמין שאכן קרה כדבר הנורא הזה, קשה אולי מן הרצח הפוליטי התנ"כי ההוא שקבעו חכמים קדמונים ליום צום הנוהג עד ימינו.
היימצאו לנו היום חכמים? האם תמצא לנו היום תבונת מנהיגים על פי התהום? האם תהיה יד איש באחיו, או שנתפכח מן הזעזוע לנוכח האסון? התקשורת מלאה תמונות תמונות ומילים מילים מילים. מילים המאבדות את טעמן מיד עם צאתן מן הפה, ניסוחים המבקשים להביע אמת נהפכים מיד לקלישאות שחוקות.
אין טעם להוסיף על מה שיודעים כולם, שמדינת ישראל שוב איננה מה שחשבה שהיא, איננה מה שרצתה להיות ואיננה עוד מה שהייתה עד היום, היום שבו אומה בוכייה מוליכה למנוחתו את חייל השלום האמיץ שלה.
מאוחר יותר, מאוחר מדי בלילה ההוא, שוב שמעתי את השיר לשלום, בכיכר אחת, זו הסמוכה לבית ראש הממשלה הרשמי בירושלים שם עמדתי לצד מאות אנשים המומים, אילמים, אחוזי יגון ותדהמה שאחזו נרות דולקים ביד וישבו ושרו שיר לשלום בלחישה גדולה.
רק לפנות בוקר זכיתי לשמוע ברדיו ולדמוע עם ההקלטה מן העצרת של יצחק ומירי ושמעון שרים ביחד שיר לשלום, השיר שלי ושל יאיר רוזנבלום, שכמו נהפך בן ליל בלהות אחד לצוואתו המחייבת של ראש הממשלה המנוח.
עכשיו, כשמאוחר מדי, כל כך מאוחר מדי, צר לי על כך שלא הגעתי לשם, להיות עם הקהל בכיכר, עם יצחק רבין, עם השיר.
ואיפה הייתם אתם כשנרצח ראש הממשלה?