1. הפעם הראשונה והיחידה שבה הייתי עד למעשה רצח הייתה בליל 4 בנובמבר 1995 בכיכר מלכי ישראל. כשעולה לעתים השאלה "איפה אתה היית כשרבין נרצח?", אני צובט עצמי בלחיי וזוכר כי הייתי שם, לידו ומטעמו, במדרגה השלישית מהמדרכה, בתפקידי החדש בן השבוע בלבד, כיועצו לתקשורת.
מול עיני ההמומות ראיתי את המרצח יורה לעבר רבין ואת האש והעשן העולים מן הלוע פעם אחר פעם, שלוש פעמים. וגם את חיוכו של הרוצח ראיתי. ראיתי את ראש הממשלה ושר הביטחון נופל, ראיתי את רמטכ"ל הניצחון ואדריכל השלום נופל, ראיתי את הבוס שלי נופל ארצה (או אולי מופל על ידי המאבטחים שנייה אחת מאוחר מדי), ולא הבנתי שלא רק הוא נפל. נפלנו כולנו.
באחד הטקסים לפני שנים אמרתי שיצחק רבין ז"ל נפל זקוף וגאה. הוא נפל לאחר שנשבע אמונים לביטחון והסכים לבדוק את נתיב השלום ביחד עם שמעון פרס. הוא נפל לאחר שקיבל פרס נובל לשלום, ולאחר שישראל בהנהגתו הפכה יעד להשקעות רבות מהעולם, לביקורים של מנהיגי תבל, לתנופת פיתוח תשתיות ולאמונה בעתיד טוב יותר. הוא נפל דקות לאחר שקיבל מנדט וגיבוי ממאות אלפים להמשיך בדרך השלום.
במלאת 20 שנה לרצח, על שולחני נערמות השבוע הזמנות לטקסים ולאירועים ממלכתיים, לימי עיון ולערבי שירה. השנים שחולפות מאז עושות את שלהן, מקהות את הזיכרון ומקשות על האתגר להנחיל אותו ואת לקחיו לצעירים, לעולים החדשים ולדור שלא ידע. סקרים מלמדים שרבים לא יודעים, לא זוכרים, מאמינים בתיאוריות קונספירציה, וסבורים שרצח פוליטי נוסף בישראל הוא עניין של זמן.
מוסדות השלטון מציינים את יום השנה לרצח מתוקף חוק: טקס ממלכתי, ישיבת אבל בכנסת, הנשיא פותח את אירועי יום הזיכרון, בצה"ל פקודת יום של הרמטכ"ל ויום עיון של פורום מטכ"ל, ספ"כ המשטרה וכיו"ב. התקשורת עדיין נותנת במה גדולה לזיכרון, כל עוד חלק גדול מהכתבים והעורכים המבוגרים יותר זוכרים את היום, את הרצח ואת גודל הטראומה והמשבר. אבל מה יהיה בעתיד?
2. השבוע השתתפתי בהצגת הבכורה של המחזה "עשר דקות מהבית" שמעלה התיאטרון הלאומי "הבימה" במלאת 20 שנה לרצח. זהו ניסיון בימתי מוצלח יחסית לתאר את דמותו של רבין כראש הממשלה, את בדידותו של היושב בראש הפירמידה, את הדילמות, הלחצים, השיקולים הפוליטיים והצורך לקבל החלטות קשות. המחזה משתמש באירוע חטיפתו וניסיון שחרורו הכושל של החייל נחשון וקסמן, תוך כדי ניהול המו"מ לשלום עם ערפאת.
במקביל, במסדרונות התיאטרון מוצגת תערוכת צילומים מטלטלת על ליל הרצח, הימים שאחריו ותקופת ההסתה שקדמה לו. אתה מביט בצילומים, חוטף בוקס בבטן, ויודע שלא רבים בחברה הישראלית חשים בסתיו 2015 את הבוקס הזה, את הכעס ואת גודל הטראומה הלאומית.
בימי העיון, בפאנלים בתקשורת ובכתבות מרבים לדבר על "מורשת רבין", ותוהים אם יש בכלל כזאת, ומה הם מרכיביה. אין כזאת כתובה ומוגדרת, אבל לי יש את שלי, את הדברים שלמדתי ולקחתי לעצמי מיצחק רבין:
# ההתיישבות והחקלאות בכלל וזו שלאורך הגבולות בפרט, היא עניין ערכי, מרכיב בביטחון הפיזי והלאומי, ולבנה משמעותית במפעל הציוני. יש לטפח אותה, לעודד אותה ולשמור עליה כדי שתשמור עלינו.
# צה"ל ומפקדיו אינם חפים משגיאות ומכשלים, אך זוהי "שמורת טבע" ישראלית שיש לשמור עליה, להוקיר אותה ולהבטיח את יתרונותיה האיכותיים בתחום האדם והמכונה. אפשר לבקר, לחקור ולדרוש תוצאות, אך לא לשכוח מיהו הצבא ואת מי הוא משרת. ללא צה"ל חזק - אין ולא יהיה שלום.
# אין מקום לתרבות "הסמוך" וה"יהיה בסדר" - זהו מתכון בטוח לכשלים, לליקויים ולאי עמידה ביעדים בכל תחום, בכל רמה ובכל זמן.
# היחסים האסטרטגיים והמיוחדים עם ארה"ב של אמריקה הם מרכיב חיוני ודרמטי בביטחון הלאומי של ישראל בתחום הביטחוני, הדיפלומטי והכלכלי. נקודה. כך גם עם יהדות התפוצות.
# במדינת ישראל הצעירה, השברירית והקטנה השלום עם מדינות שכנות הוא יעד אך ורק אם הוא משרת וישרת את ביטחון ישראל לשנים. אם לא, אין בו כל צורך.
# ראשי המשק, התעשייה והמעסיקים הגדולים הנם נכס ולא נטל, הם מניעים את גלגלי הכלכלה ואת מנועי הצמיחה, את התעסוקה ואת התוצר הלאומי. בכל ויכוח ומאבק - אין לשכוח זאת. יש למשוך השקעות לישראל ולא לדחוק תעשיות לחו"ל.
# וישנם כמובן הנוער, החינוך, תעשיות הביטחון וההוקרה והחוב העמוק למשפחות השכולות ולנכי צה"ל, אבל אלו העיקרים שאני בחרתי לקחת כ"מורשת רבין".
3. בשבוע שעבר, בשקט וללא עיתונות, כותרות או תמונה קבוצתית - הקדיש הרמטכ"ל גדי איזנקוט כמה שעות למפגש עם אלופי צה"ל לדורותיהם. לא "מפגש חגיגי", מפגש עבודה. כבר שנים רבות שלא היה מפגש כזה, שבו יכולים האלופים לקבל סקירות, להשמיע דעות ולהשיא עצה.
איזנקוט מבקש לייצר פלטפורמה קבועה שתאפשר לצבא של היום ללמוד מניסיונם של הוותיקים, באמצעות מפגשים דומים אחת לחצי שנה. הנחת העבודה היא שיש מה ללמוד ושצריך להיזהר מ"להמציא את הגלגל". עשרות רבות של אלופים נענו ובאו לקריאתו של איזנקוט, החל משייקה גביש מתש"ח, דרך חיים נדל, איציק מרדכי ודורון אלמוג מהצנחנים, משה קפלינסקי, יעקב עמידרור ומאיר דגן, ועוד עשרות רבות. הרבה מעבר למקובל.
מנהיגותו השקטה של איזנקוט כובשת. הנוכחים העידו כי הציג בפניהם תפיסה ברורה, עניינית, בגובה העיניים וצמודה למציאות המשתנה. ראש אמ"ן הרצי הלוי הציג את תמונת המודיעין, ראש אגף המבצעים את אסטרטגיית צה"ל שנוסחה לאחרונה, ראש אכ"א את תוכניות כוח האדם, ואגף התכנון את הכיוונים לתוכנית רב־שנתית. בין הנוכחים היה גם האלוף במיל' יוחנן לוקר. הוא דווקא התקבל יפה, לא כ"בוגד" כפי שהוצג תחילה, הרבה בזכות איזנקוט שכבר נפגש איתו מאז הגשת הדוח (שעדיין לא מת).
האלופים התרשמו שהרמטכ"ל לא נבהל מגל האלימות האחרון, והסביר כי "צריך ללמוד אותו, הוא לא הנורא ביותר שהתמודדנו איתו". מעניינים אותו הרבה יותר האיומים המשמעותיים והכנת הצבא אליהם. הוא מבין כי צה"ל צריך להשתנות, גם בגלל השינוי באיומים, גם בגלל השינויים החלים בחברה הישראלית וגם בגלל שינויים בסדרי עדיפויות בממשלה - אבל הוא רוצה תוכנית רב־ שנתית מאושרת, כבר בתחילת 2016.
בפוליטיקה הוא עדיין מתקשה קצת. איזנקוט סיפר כי לא ברור לו מדוע כשהוא סוגר טייסת או חטיבה אף אחד לא מצייץ, אבל כשהוא מבקש לקצץ 17% ברבנות הצבאית - יש מיד "כנס התעוררות", פוליטיקאים ובחישות. אני בטוח שבשנה השנייה לכהונתו הוא כבר יבין, ובשנה השלישית יהיה עילוי פוליטי.