עשרים שנה חלפו מאז נפטר סבא יוסף שלי, שבע שנים מאז מת סבא משה היקר, ושישה ימים שגם סבא יצחק איננו. מורות בבית הספר סיפרו על תעוזת לבו בימי המחתרות, ספרי ההיסטוריה תיארו את גבורותיו בשעת המלחמות, ועיתונים דיווחו על אומץ מנהיגותו ברגעיו האחרונים, וללא הועיל. על אף כל אלה, יצחק רבין נראה לי תמיד כמו סבא טוב. כדרך נכדים אהבתי את האיש הזקן הזה, שנראה לי תמיד גמלוני ומבולבל, ולפעמים אפילו חמלתי עליו, נדמה היה לי שדרושה יד מנומסת שתעזור לו לחצות את הכביש.
כילדה היושבת על ברכיהם של סבא יוסף וסבא משה וראשי בחיקם, חונכתי שלא לערער על כבודן של השנים ולהרכין ללא גאווה ראש מפויס בפניהם, כי הכבוד, הכבוד היקר כל כך, זה שהביאו ממולדתם צרור יחד עם אוצרות המשפחה, היה בסכנה גדולה בארץ החדשה הזאת. אולי בעיני הילדה שהייתי, ראשי זוכר את חום זרועותיו המתקצרות של סבא משה ואת רעד אצבעותיו הארוכות של סבא יוסף, ראיתי את ראש הממשלה בטלוויזיה, והוא חלש, פשוט ופגיע. ראיתי אותו מתפתל מול שאלותיהם החקרניות של העיתונאים, חיוכו מבויש מדי מכדי להביסם בהומור חמקמק של פוליטיקאים, וכנותו יסודית מדי מכדי למרוח אותם בטרחנות ערמומית של דיפלומטים. ראיתי את גופו הלולבי נע בחוסר מנוחה, את המקטורן שנראה גדול עליו במידה אחת, את המבטא הצברי שלו חורק בשפה האנגלית, את לשונו שאינה רהוטה מתקשה בנאומים ואת שפתיו יבשות.
כמה מצחיק ומכמיר את הלב הוא היה כשחבש את כובע המצחייה הכחול ההוא בערבה, ידיו המנומרות כתמים חומים של זקנה מיטיבות את אחיזת החגורה על מותניו ומושכות באפו במחווה פזרנית של אנשים שלא יודעים מה לעשות עם הידיים כשהם לא מוצאים כיסים במכנסיהם. וכמה מאיר היה חיוכו בליל הניצחון בבחירות האחרונות, כשעלה אל הבמה רציני ומתוח אחרי מסע מתיש ושכח שמותר לו כבר לשמוח. “תחייך, בבקשה, תחייך!”, צעק לו מישהו מפעילי המפלגה שבקהל ונותר רעב ולא מסופק. אז נמתחו לחייו השמוטות, התקבצו הקמטים לזר סביב עיניו וסומק הג’ינג’ים הנצחי של עורו האדים עוד יותר ממבוכה. אבל עכשיו כשהוא מת, אני ילדה גדולה.
אני כבר לא תלמידת בית ספר שהנהלתו תשלח אלי יועצות מנומנמות ופסיכולוגיות להוטות להפיג ממני את המועקה הגדולה הזאת, וגם את השירות הצבאי סיימתי, ואף קצינת חינוך לא באה לדבר על לבי, ידיה מלאות בגזרי עיתוני הבוקר והיא נחושה לפרוק על פי פקודות מטכ”ל את צערי. אני מדליקה את מדורת הטלוויזיה, להתחמם באורה, וסביבה, במעגל סדור, מאח בכור עד בן הזקונים הצעיר, ישבו שרי הממשלה וחברי הכנסת, המומים ופעורי עיניים, כמו ילדים למשפחה פטריארכלית גדולה שהעירו אותם באמצע הלילה וגילו להם שאביהם מת.
אבודים ומפונקים, מתקוטטים על השאלה מי אשם וצובטים צביטה אחרונה מאחורי הגב, הסתופפו בניו של זקן השבט אצל דן שילון, שהקשיב להם רוב קשב, ושטחו את געגועיהם לפני רפי רשף, שהנהן בהבנה, ורדפו טרוטי עיניים אחרי כל בעל מיקרופון שהסכים להאזין להם, וחיפשו מילים. קשה להתבגר בלילה אחד, קשה לאבד את הבתולים באונס אכזרי, וקשה לשמוע את קולה של האלמנה הגאה נשבר. ובכיכר העיר, ילדים גדולים כמוני, קליפת הציניות שלהם בקועה ומתפוררת, מחפשים איזו מורה מחנכת או מש”קית חינוך להתנחם בה. אגודות־אגודות מדליקים נרות נשמה, ופניהם משתקפות זה בשעוות נרו הנמסה של זה, כמו פני הנשים האדוקות עטופות המטפחת אשר רוכנות מעל מזבחות של קברי צדיקים. להקות שרות שוב ושוב את שיר לשלום, כי לא מצליחים להיזכר באף תפילה אחרת למלמל אותה.
פורסם ב־10.11.95