עכשיו נותר רק לספר לעצמנו את הסיפור שוב ושוב.
בטלוויזיה, בעיתונים, לספר זה לזה איפה היית כשזה קרה, איך נודע לך, שוב ושוב, כמו בניירות העתקה של מכונת כתיבה, שבאחרון שבהם הדיו כבר לא תהיה שחורה, אלא דהויה, חיוורת, והכאב אולי יקהה.
עכשיו – אל מול המיתוס החדש הנרקם לנגד עינינו תוך שעות; אתמול אדם חי, עם סגולות וחולשות, היום סמל לאומי; כמו הרצל, כמו טרומפלדור, כמו בן־גוריון, אולי יותר – יש צורך להיאחז בסיפור האישי, בנימי הקשר האישי. לפחות לאירוע, אם לא לאדם. הלוא לכמה מאיתנו היה קשר אישי לרבין? לבודדים, ובכל זאת לכל אחד מאיתנו יש את הסיפור שלו, שבעזרתו הוא נלחם בתדהמה ובזעם ובחוסר האונים, ויספר אותו שוב ושוב, לילדים, לנכדים, כל ימי חייו.
ואני אספר איך נסעתי ערב אחד, עשרה ימים לפני הרצח, להרצות בבית הספר כדורי, במסגרת אמנות לעם, ואיך הנהג עצר את אחד החניכים – נער עם שיער ארוך ועגיל באוזן – לשאול היכן הספרייה, והנער הסביר, ואנחנו התבדחנו, שהנה פגשנו את ראש הממשלה של שנת 2050. ואחר ביקשתי שיראו לי את המקום שרבין למד בו, והראו לי בניין ישן ויפה עם קשתות, שמאחוריו מציץ ראשו של מגדל המים, והאוויר היה יבש ונקי, ריחו אדמה וברושים ועשב; אוויר של ארץ ישראל.
ואספר איך ביום שלישי, בטקס האוסקר הישראלי, עמדנו ומחאנו לו כפיים שעה ארוכה, לאיש שנראה תמיד כאילו אינו נזקק למחוות מן הסוג הזה, והוא חייך, מופתע משהו, ואחר פתח ואמר: “הדברים שקורים אצלנו בארץ הם יותר ממה שניתן לראות בסרטי קולנוע”, והוא בירך והתלוצץ, מרוצה, ופחות מארבע יממות נותרו לו עד לכדור העופרת.
ואספר על העצרת – כאילו הרצח חרת בזיכרון כל פרט מן השעות שקדמו לו, והכל חוזר שוב ושוב, בהילוך אטי – על פני אלה שנופפתי להם מרחוק לשלום, ואלה שדיברתי איתם, ומה בדיוק אמרנו, והמסוק שהאיר את הגגות, ושני שוטרים צבאיים שעצרו צעיר בעל חזות מזרחית ובדקו את תעודת הזהות שלו, והניחו לו להיכנס, וטפחו על כתפו כמתנצלים. ואחר כך ראיתי אותו שוב, וחולצתו מלאה סטיקרים של תמיכה בשלום, ומסך הווידיאו הבהיר־בהיר בגלל התאורה החזקה, ופני רבין שמוקרנים עליו מחוקים כמעט, וקולו חזק, ואשכולות הבלונים הלבנים ממריאים לאט אל שמיים שחורים. וכל הזמן הזה ארב מתחת לבמה צעיר אלמוני – שבעוד שעתיים ייחרת שמו בהיסטוריה לדראון עולם – ושמע את קורבנו אומר מילים של תקווה וחיים, ושמע את השירים, ואולי ראה את הבלונים, ודבר לא חדר את לבו הקפוץ, את מוחו המוסת, האפל, ואצבעותיו, בקנאות משיחית מעוותת ומטורפת, ממששות את האקדח.
ואחרי שירת “התקווה” פסענו בשדרות בן־גוריון, וראינו שני רכבי שרד דוהרים עם סירנות זועקות, מלווים בניידות ואופנועים, ותמהנו לאן רבין ופרס כל כך ממהרים, וכשחזרתי הביתה הכתה בי הידיעה.
אחד הזיכרונות הראשונים שלי, מגיל ארבע, הוא שמחת הורי על הניצחון במלחמת ששת הימים, ושנה מאוחר יותר – מצעד יום העצמאות בטלוויזיה שלא הייתה לנו, והלכנו לצפות בו אצל חברים. זיכרון בשחור־לבן. אחד הזיכרונות הראשונים של בתי בת השלוש יהיה אולי טקס ההלוויה של רבין. “רבין לא מת” – היא מצביעה על תמונותיו בטלוויזיה – “הנה הוא”. בתי כבר תגדל על המיתוס. היא תעבור בכיכר יצחק רבין, בלי לדעת שפעם היה לה שם אחר. ובזכותו היא תגדל, אולי, במקום בטוח וטוב יותר. ואני אספר לה את הסיפור.
פורסם ב־10.11.95