תיתכן רק תשובה אחת על מעשה נבלה זה: שלום מיד!
לא שלום מהר, לא שלום עכשיו. שלום מ י ד.
הזעזוע העובר על העם הזה יכול לפעול כמטהר אוויר. ההסתה הפרועה של מטרפדי השלום חוזרת עכשיו כמו בומרנג אל ראש המסיתים עצמם, ותבריח מהם רבים־רבים. “רבין רוצח”. “רבין בוגד”. “רבין נאצי”. “רבין איש ס”ס”. המחנה שהשתמש בשיטות תועבה אלה – מי בקנאות לוהטת ורצחנית, מי בציניות קרה, כדי לחזור אל השלטון – הוכה על ידי הרצח ללא תקנה. לא רק הרוצח עצמו ולא רק המסיתים שדחפו אותו אל הפשע הוכתמו לצמיתות על ידי הפשע, אלא כל העולם הרעיוני החשוך שבו גדלו הוא והם. ים שלם של דמעות תנין לא ינקה את הכתם הזה.
את רגעיו האחרונים חי יצחק רבין מול ישראל שלו. כאחד ממאות האלפים, שעמדו בכיכר מולו, ראיתי את האושר שקרן מפניו של איש מסוגר ובלתי רגשני זה, כאשר חש שציבור ענק תומך בו ומודה לו. הוא נורה כאשר צלילי שיר השלום עדיין מהדהדים באוזניו.
אם יש צוואה פוליטית של יצחק רבין, הרי היא זו: עשו את השלום! סיימו את מה שהתחלתי! את הצעד הראשון – רק הוא היה יכול לעשות. לכן הייתי בין הקוראים להצביע בעדו. היה ברור שרק בו התאחדו התכונות הדרושות כדי לעשות את הצעד ההיסטורי הראשון: אמינותו המוחלטת, הביטחון שהשרה על הציבור, זיקתו העמוקה לביטחון, יחד עם ההחלטה לעלות על דרך חדשה לגמרי, מהפכנית מבחינתו.
אינני בטוח ששמעון פרס היה מסוגל ב־1992 לזכות בבחירות וב־1993 להוביל את המהלך לבדו. אבל אני בטוח שהוא יכול להוביל את המהלך עכשיו, בנסיבות החדשות שנוצרו. בשנתיים האחרונות גדלה קומתו של פרס בעיני הציבור. הנאמנות שבה שירת את יצחק רבין, אחרי שנאה הדדית של שנים רבות, הייתה מרשימה מאוד. והחזון שהוא דבק בו מאז אוסלו, ושלמענו פעל בעקביות ובעקשנות, החל כובש את הלבבות ומניב פירות הנראים לעין.
רציחתו של רבין יוצרת מצב פוליטי ופסיכולוגי, המאפשר לשותפו־יורשו לבצע את אשר היסס רבין עצמו לעשות: לדלג על כמה שלבי ביניים ולדחוף את השלום קדימה בקצב מואץ. אפשר ליצור עכשיו תאוצה חדשה.
תוך כדי ביצוע הסכם אוסלו ב’, יכול פרס לפתוח מיד במשא ומתן על הסדר הקבע.
הוא יכול להציע מיד, לכל המתנחלים המוכנים לכך, לקבל פיצויים נאותים ולחזור הביתה מרצון. כך אפשר לבודד את הגרעין הקנאי האלים, מעריצי הקדוש ברוך גולדשטיין, אשר יורשו־תלמידו ירה שלשום.
הוא יכול להגיד בפה מלא את הדברים שרוב הציבור יודע אותם ומוכן להם מזמן: שאין פתרון בלי מדינה פלסטינית, ושאל הפתרון הזה יש להתקדם בלי מורא.
הדיבורים על “חשבון נפש” ו”אחדות” ו”קירוב לבבות”, בסגנון “כולנו אשמים”, הם דברי הבל. זה מכבר נפערה תהום בין כת הקנאים הימנים־דתיים־קיצונים לבין הציבור הגדול, שמאס במלחמה ושמוכן לשלם את מחיר השלום.
יצחק רבין מת בשיאו. הוא הספיק להכתיר את מפעל חייו במעשה נועז, שמעטים בהיסטוריה היו מסוגלים לו; אחרי יום הולדתו ה־70 העלה את המדינה על דרך חדשה גם לה וגם לו. כדורי הרוצח פילחו את גופו ברגע השיא, כאשר היה אפוף גלי האהבה של מאות אלפי מוקיריו אסירי התודה. בן רגע נכנס להיסטוריה כגדול מדינאי ישראל אחרי דוד בן־גוריון.
שמעון פרס יורש עכשיו ירושה גדולה, שתעמיד אותו במבחן העליון. בגיל 72, אחרי שכבר ויתר בלבו על הסיכוי לחזור לשלטון, דחף הגורל את השלטון לידיו. הוא עומד על סף הגדולה – ועכשיו נתנה לו ההיסטוריה את ההזדמנות להגיע אל הגדולה עצמה.
לא צריכים רק לשיר על השלום, צריכים גם להקים אותו בפועל. אלה היו כמעט המילים האחרונות ששמע יצחק רבין בחייו. זוהי צוואתו.