ביום שאחרי הרצח הפוליטי הבא יגידו שוב שהכתובת הייתה על הקיר. פוליטיקאים ועיתונאים יספרו שאם לא זכית באיחולי מיתה שונים, בגידופים, בנאצות ובפוטושופ במדי נאצים, מופתים או מה שהולך עכשיו, כנראה שכבר באמת היית מזון לתולעים ולכן לא ראוי לאזכור.
ביום שאחרי הרצח עוד יפקדו את המקום שבו זה קרה, אולי גם בשבוע שאחרי, ובזה זה יסתכם. יהיו פרחים ונרות, אולי גם גרפיטי וטקסי זיכרון, אבל סף הכאב שלנו כחברה הוא לא מה שהיה לפני 20 שנה. פוסטים מאושרים ברשתות החברתיות וקבוצות שמהללות את הרוצח יקומו עוד לפני שתקום המצבה. בחודשים שאחרי הרצח הקודם צנח מספר תאונות הדרכים באופן דרסטי, נהיינו סבלנים יותר, שקטים יותר. זה לא יקרה הפעם. חשבון נפש זה כל כך 1995.
ביום שאחרי הרצח הפוליטי הבא כולנו נהפוך עצמנו לקורבנות, מהר, כדי שחלילה לא יפנו אצבע מאשימה אלינו, לקבוצה שאליה אנחנו שייכים ובמקרה ממנה יצא גם הרוצח. מהר נשכתב את ההיסטוריה שתבהיר שגם אם הסתנו, קיללנו, סכסכנו, שנאנו, התרנו את הדם בכל צעד שלנו - אנחנו המסכנים בסיפור הזה. נאמין בחפותנו באמונה שלמה כי אין לנו עניין בסתירות פנימיות שקשורות במציאות ובאשמה. אנחנו מיעוט נרדף בכלל.
כל המפלגות יגנו. חייבים לגנות. מישהו כבר ידאג לספור כמה הצהרות גינוי יפורסמו מכל צד כדי לחשב מי בתחתית הרשימה ולכן בעצם לא מצטער. אם יגנו נקלל אותם על הצביעות ואם לא יגנו נגיע אליהם עם לפידים וקלשונים.
הרצח הפוליטי הבא יוכיח לנו שצדקנו ושטעינו. התעלמנו במקרה הטוב וחיממנו את האווירה במקרה הגרוע. בינתיים רק כמה ילדים הולנדים בודדים מנסים לסתום את החור בסכר. במפגשי עמותת צו פיוס היו אמורים לשבת שמונה מיליון איש, מחפשים דרך לחיות ביחד עד שייצא עשן לבן. במקום זה אנחנו מעדיפים לשרוף דברים. נראה שהרצח הפוליטי הבא נמנע בינתיים רק בגלל עבודת מודיעין טובה של כוחות הביטחון ולא בגלל שאנחנו בדרך להיות חברה מתוקנת.
אז מי הבא שעל שמו יקראו כיכר?