המדינה האחת: אנחנו חיים בחלום בלהות, ולא בגלל הסכינאים

באף אחת מהפעולות האלה אין אפילו שמץ של פתרון לגל הטרור הנוכחי. זוהי תגובה היסטרית המשולהבת על ידי הממשלה, עם מעט סיוע מאמצעי התקשורת. כמה עשרות או מאות סכינים וסכינאים לא יכולים לאיים על מעצמה צבאית כמו ישראל. מטרת הטרור היא לייצר היסטריה ופחד, ונכון לעכשיו אותם צעירים פלסטינים מצליחים במשימתם.
 

לנתניהו יש עניין להעצים את האיום ואת ההסתה שלדבריו גורמת לאירועים. בתפיסתו הפוליטית, לא הביטחונית, ככל שיפחדו, כך יסמכו עליו יותר להחזיר את תחושת העוצמה ואת הביטחון; תוך כדי מסע ההפחדה הוא גם מצליח להאשים את הפלסטינים מאבו מאזן (על גל הטרור הנוכחי) ועד המופתי (על השואה); וכך יכול לחמוק מפתרון מדיני לסוגיה.
 

יש לאזרחי ישראל ממה לדאוג וממה לחשוש; אלה לא הסכינים, למרות אכזריות המבצעים; ההיסטריה הזאת חייבת לתת מקום למחשבה קרת רוח על פתרון יסודי יותר לאיומים הפלסטיניים.
 

אנו חיים היום בחלום בלהות, לא בגלל הסכינאים, אלא משום שהאלימות המתרחשת היא ביטוי למציאות חדשה של מדינה דו־לאומית. האלימות פורצת בינינו לבין הפלסטינים כי בניגוד למצרים וירדן, אין גבול. במצב כזה וללא תהליך מדיני רציני לעבר פתרון שתי מדינות, הפלסטינים על כל פלגיהם יילחמו על עצמאותם. במצב ללא גבול, ההידרדרות החמורה ביותר היא הצטרפות של רבים מערביי ישראל למאבק כפי שאנו חוזים כיום. דמוגרפית אנו כבר חיים במדינה דו־לאומית - כיום בין הים לירדן ישנם 52% יהודים ו48% ערבים; בעוד כחמש שנים, נהיה מיעוט בארצנו.
 

אפשר להאשים יומם ולילה, כפי שעושה הממשלה והעומד בראשה, את אבו מאזן ואת אחמד טיבי בהסתה ובאחריות למצב. אפשר להוסיף לכך קורטוב של גזענות, כפי שמיטיבים לעשות בנט את ליברמן. אך מה לעשות שהפלסטינים רואים זאת אחרת - הם מאמינים שזכותם להיאבק בכיבוש. מכל מקום פתרון אין בדמגוגיה הממשלתית.
 

ללא תהליך מדיני וחתירה לגבול קבע על בסיס קווי 67', הממשלה מביאה עלינו שילוב של מאבק לאומי (פלסטיני) עם סוג של מלחמת אזרחים (מצד ערביי ישראל ובתוכם הבדואים), במציאות של מדינה דו־לאומית.
 

ייתכן שמאוחר מדי לעצור את ההידרדרות המסוכנת בביטחון, במעמדה הבינלאומי ומעל לכל את משבר הזהות שלנו כמדינה יהודית ודמוקרטית. מה שהחל באירועי דקירה בודדים עלול להחריף ולהימשך שנים רבות. זה מה שמדאיג.