אז מה רבין היה עושה? השאלה שלא מפסיקה לרדוף את ישראל

וכדי לשכנע את קוראיהם, נתלו המומחים באילן גבוה: הנשיא לשעבר אברהם לינקולן. הוא נבחר ב־1860, הוא פתח במלחמה עקובה מדם ושנויה במחלוקת נגד הדרום האמריקאי הפורש, ונרצח ב־1865 מכדורי מתנקש. מה לינקולן היה עושה היום? המומחים השמרנים משוכנעים שהיה מתעלם מהחלטת בית המשפט העליון. ויש להם גם איזו בדל ראיה, שנשלפה מנאום ההשבעה הראשון של לינקולן. וכמובן, ספק רב אם ניתן להסיק מהראיה הזאת את מה שהם מבקשים להסיק – אבל לנסות תמיד אפשר.
 

המומחים המשפטיים מימין אינם הראשונים שמנסים לגייס את לינקולן. קדמו להם רבים, בעלי עמדות שונות ומנוגדות. הנשיא פרנקלין רוזוולט נסתייע בלינקולן כאשר יזם את תוכניתו השערורייתית לנפח את בית המשפט העליון בשופטים כדי שיסייעו לו לקדם את סדר היום שלו. הנשיא טדי רוזוולט טען שלינקולן היה עומד לצדו בקרב הפוליטי רווי היצרים והאגו מול יריבו ויליאם הווארד טאפט. מאמר מרתק של דיוויד דונלד, גדול הביוגרפים של לינקולן, תיאר את התהליך שבו הפך הנשיא הנרצח ל”סבא של כולם”. רפובליקנים ודמוקרטים, שמרנים וליברלים, התעקשו שלינקולן לצדם. אפילו המפלגה הקומוניסטית ערכה צעדות לינקולן־לנין.
 

באפריל שעבר מלאו 150 שנים להתנקשות בלינקולן. השבוע מלאו רק 20 להתנקשות ביצחק רבין. הרצח של לינקולן הוא כבר היסטוריה נשכחת, שאף אזרח לא לוקח באופן אישי. הרצח של רבין עדיין איתנו, העדים חיים בינינו, הזיכרון חד, הכעס טרי, הסוגיות אקטואליות. ובכל זאת – אין לדעת מה רבין היה עושה, לא אז ולא היום. אין לדעת אם היה מביא שלום או מלחמה, אין לדעת אם היה מצליח היכן שיורשיו נכשלו, אין לשער כיצד היה מגיב להתפתחות כזאת או להתפתחות אחרת.
 

מה רבין היה עושה? אפשר למצוא לאמעט תשובות לשאלה הזאת במאמרים ובהתבטאויות של השבועות האחרונים, וכולן דומות: בכולן רבין היה עושה מה שכותב המאמר או בעל הדעה חושב שצריך היה לעשות. מתנגדי חלוקת ירושלים יודעים בבטחה שרבין לא היה מחלק אותה – כי כך אמר. ותומכי המדינה הפלסטינית משוכנעים שהיה מקבל אותה בשמחה – כי לכך הובילו מעשיו. והלוחמים הגאים בטרור משוכנעים שרבין היה נלחם בטרור בחירוף נפש, כי היה קודם כל חייל. והלוחמים האמיצים למען השלום יודעים שרבין היה מקדם את השלום כאילו אין טרור, ונלחם בטרור כאילו אין שלום, כי אמר זמן לא רב לפני הרצח שזו כוונתו.
 

אפשר לשאוב מידה של נחת מההתפתחות הזאת בשיח הישראלי. היא אומנם אינה מלמדת על יושר אינטלקטואלי וגם לא על עומק מחשבה. אין לדעת מה רבין היה עושה. אין לדעת כיצד היה נוהג. בהחלט ייתכן שהיה פשוט מפסיד במערכת בחירות מהירה, כמו שהפסיד יורשו, שמעון פרס. אך ההתפתחות הזאת מלמדת שרבין – למרות המחלוקת שעודה נמשכת, למרות הפצעים הפתוחים – מוצא את מקומו בשיח של קונצנזוס ישראלי. אם רבים כל כך רוצים לגייס את רבין כדי להוכיח את צדקתם, כנראה שהם חושבים שיש ערך לרבין כקלף בדיון הציבורי הישראלי. כנראה שהם מניחים ש”רבין” הוא מותג שנושא איתו משקל של לגיטימציה ומכובדות.
 

לינקולן היה שנוי במחלוקת במותו: בדרום האמריקאי המנוצח הוא היה דמות שנואה, שהיו שחגגו את מותה. אבל לאחר זמן לא נותר זכר לשנאה הזאת. לא נותר זכר למחלוקת. היום – וזו עובדה - כולם לינקולן. אולי מחר – וזו כבר משאלה – כולם רבין.