גבעת הבלדים אינה עונה: כל גירוש רק מראה למפונים כמה הם חשובים

ליד היישוב כוכב השחר שבמזרח בנימין יש מאחז, גבעה הנקראת "גבעת הבלדים" או "משכנות הרועים". עד השבוע גרו בה משפחה אחת וכמה רווקים וגם עדר כבשים גדול. מאז הרצח בכפר דומא כוחות הביטחון מבקרים בגבעה בקביעות בכל שעות היממה, מבצעים מעצרים ומחלקים צווי הרחקה מינהליים לתושביה. השבוע פונה המאחז, בתיו נהרסו ועדר הכבשים הוחרם.
 

לכל יישוב ביו"ש שמכבד את עצמו יש מה שהמתיישבים קוראים לו "גבעה" (מונח שלא מדבר על טופוגרפיה אלא על צורת התיישבות. גבעה יכולה להיות בעמק, למשל), ומה שהציבור הכללי מכנה "מאחז". רוב המאחזים עלו לקרקע ללא ברכת המדינה, ללא אישורים מתאימים, ולעתים הם אף יושבים על קרקע פלסטינית, או כמו במקרה של גבעת הבלדים - על שמורת טבע.
 

הסיבות להקמת המאחזים רבות כמספר המאחזים. חלק הוקמו כהד לקריאתו של אריאל שרון "רוצו לגבעות". חלק קמו כהמשך ישיר לאותה תנועה שהקימה את יישוב האם והיא מהווה תולדה שלו, הן בהרכב האוכלוסייה (בנים ממשיכים) והן ברוח המקום ובתקנון. יש גבעות אסטרטגיות שקמו בחסות תנועות ההתיישבות, שרצו לתקוע יתד בנקודה כדי לחסום את התפשטות ההתיישבות הערבית באזור או על מנת לשמור על ציר התנועה. ויש מאחזים של מה שמכונה "נוער הגבעות", שאינו קשור בהכרח ליישוב האם.
 

מאחזים שהוקמו לפני מרץ 2001 - התאריך הקובע בכל הנוגע להסכם המאחזים - נמצאים בהליך אישור ויהפכו ליישוב של ממש. לעומת זאת, יש מאחזים שכוחות הביטחון גמרו אומר לפנות אותם, והם נהרסים ונבנים מחדש, לפעמים עשרות פעמים. כל צד מחכה שהצד השני יישבר. יש להניח שגם לגבעת הבלדים ישובו, ושהיא תיבנה מחדש. 
 

העובדה שבגבעה גר מה שמכונה "נוער הגבעות", ושהוא איננו נוער של היישוב כוכב השחר אלא נוער שוליים שנפלט ממסגרות ברחבי הארץ וניתב את עצמו לשם, יוצרת קונפליקט בתוך היישוב. התושבים מתלבטים אם לתמוך בגבעה, לספק לה חשמל ומים ושירותים אחרים, או להתנער ממנה.
 

יש קולות בתוך היישוב שלא רוצים שום קשר עם גבעת הבלדים. יתרה מכך, הם רוצים שלא יתיישבו בקרבת מקום. "מילא אם היו אלו הבנים שלנו, אבל הם לא", הם טוענים. "אנחנו לא החצר האחורית של מדינת ישראל שאמורה לקלוט פורעי חוק". הגבעות בכלל, וגבעת הבלדים בפרט, הן מגנט המושך אליו צעירים מרחבי הארץ שנפלטו ממסגרות, ושאין מעליהם סמכות רוחנית שמכוונת אותם ושאחראית להם.
 

הם אוחזים באידיאולוגיה אנטי־מוסדית, אנטי־"ממלכתית", שאינה מכירה במדינה, במוסדותיה ובנציגיה כגופים לגיטימיים. להיפך, הם שואפים למדינת הלכה יהודית, למלכות ישראל. כשהם באים במגע עם תושבי כוכב השחר, שמאמינים שמדינת ישראל היא "ראשית צמיחת גאולתנו", נוצרת התנגשות רעיונית.
 

אבל זו לא כל הבעיה. כוכב השחר הוא יישוב קטן ואיכותי. הוא קטן כי הוא רחוק מכל יישוב אחר, ולכן קיבל ברבות השנים אופי של סיירת עילית. הם "הילדים הטובים" של ההתיישבות. לא מתעמתים עם ערבים, לא רבים עם כוחות הביטחון. אפילו מפכ"ל המשטרה החדש, רוני אלשיך, גר שם בעבר. מדובר ביישוב ששכל את מיטב בניו בפעולות טרור. את האחרון, מלאכי רוזנפלד, קברו בקיץ האחרון. גבעת הבלדים מכתימה את שמו הטוב של היישוב כולו.
 

מדוע יש שם כה רע לגבעות? יש כמה תשובות לשאלה זו. תושבי חלק מהגבעות הם נוער שוליים שנפלט ממסגרות, אין עליו מרות והוא עושה מה שכל מתבגר עושה, רק בתוספת אידיאולוגיה שאינה רואה במדינת ישראל ובחוקיה ערך. שנית, חלק מהתושבים בהן הם רועי צאן. מאז ימי אברהם אבינו יש חיכוכים בין רועי צאן על שטחי מרעה. במקרה של הגבעות, המאבקים הם בינם לבין הבדואים, ולכך יש להוסיף את העובדה שהגבעונים רואים בערבים פולשים זרים לארץ ישראל. בנוסף, מאחזים רבים סובלים מהתנכלויות של בני הכפרים הערביים, הכוללים גניבת צאן והשחתת יבול. הגבעונים לא טומנים ידם בצלחת ויש המשיבים מלחמה.
 

בימיה היפים גרו בגבעה כ־15 איש, משפחות עם ילדים ונוער. צווי ההרחקה המינהליים שהוצאו לבגירים יצרו מצב שבו אין במקום "מבוגר אחראי" היכול לווסת את הנוער ולכוונו. המשפחה האחרונה שנותרה היא משפחתו של נריה בן פזי, ולו שייך גם העדר שהוחרם. 
 

"מי שגר בגבעת הבלדים זו חבורה מיוחדת ופורצת דרך של חלוצים. יש לי הרבה כבוד אליהם", אומר אלחנן אלברט, תושב היישוב ורפרנט הביטחון שלו. "הם יודעים שהם אורחים של כוכב השחר. וכאורחים יש כללים שהם צריכים לכבד. בישיבה של ועד היישוב הוחלט להתיר להם להישאר במקום ולהמשיך לתת להם מים וחשמל. הם התחייבו לשמור על החוק ועל הניקיון".
 

אלברט, מגורש מימית ומעצמונה, רווי אכזבות מהממסד ומראשי המתיישבים, הצליח להתחבר אל הנוער היושב בגבעה. "מי שנותן אמון בנוער מקבל אמון בחזרה, ומי שבא בכוח יקבל סטירת לחי חזרה. יש לחבר'ה האלה שריטות עמוקות מאוד, אני מודע לכך. אבל כשמדברים עם נערים צריך להכיל, לקבל. זה תהליך ארוך.
 

"כולם יודעים שהחבורה הזאת צריכה גורמי רווחה, אבל לא רק שהמדינה מתנערת מהם, הם לא רוצים שום דבר ממה שהמדינה מציעה. בימים האחרונים הצלחתי להביא גורמים מקצועיים שמקובלים עליהם, ובסוף השבוע האחרון התחייב בפני מפקד תחנת משטרת בנימין שהוא ייתן לי זמן לעבוד איתם, והוא לא נתן יותר מ־62 שעות".
 

התסכול של אלברט, שכמעט הצליח להתחיל עבודה מסודרת עם נוער הבלדים, נשמע היטב בקולו. "המערכת והשלטון רוצים שקט. רוב הציבור של הכיפות הסרוגות נותן להם את זה. הנוער הזה לא מוכן שיובילו אותו. הוא לא מוכן לגדר את עצמו כמו יישובים אחרים, והוא פורץ את הגדר". אלברט טוען שהמערכת אינה מסוגלת לסבול מצב כזה, יסוד לא יציב שאינו מקבל מרות או חוק, ולכן היא עושה הכל לחסלו. השימוש בצווים מינהליים שאינם ניתנים לערעור ושאינם צריכים הוכחה משפטית הוא רק דוגמה אחת לכך.
 

בישיבה מיוחדת דנו חברי היישוב בשאלה אם לערב את כוחות הביטחון, כלומר את השב"כ, בדיונים בנוגע לשיתוף הפעולה עם הגבעה. בסופה הוחלט שיש להשאיר את הדיון כעניין פנים־יישובי, ואין לערב גורמים חיצוניים בהחלטות לגביו. במילים אחרות, תושבי היישוב אמרו לצבא ולמשטרה שאלו הבנים שלהם, ושהם לוקחים עליהם אחריות. "רק שאחרי ההחלטה האמיצה של היישוב באה המערכת השלטונית ומרסקת הכל", אומר בתסכול אלברט.
 

כוחות המינהל האזרחי והמשטרה הגיעו בלילה שבין ראשון לשני, בניגוד לסיכום עם מפקד תחנת משטרת בנימין. הם הגיעו מגובים בצו "שטח צבאי סגור" משנת 1999, חתום על ידי משה יעלון כשכיהן כאלוף פיקוד המרכז. הכוחות פירקו שני מבני מגורים, החרימו ציוד רב ופינו את תושבי הגבעה. 
 

עם הכוחות הגיעה גם חברה ללכידת בעלי חיים כדי להחרים את עדר הכבשים שגדל בגבעה בשנים האחרונות. נריה בן פזי, בעל העדר, סיפר כי החברה ביצעה את כל העוולות האפשריות מבחינה חוקית. "מי שביצע את ההחרמה עבר על כל הכללים האפשריים של הובלת בעלי חיים וביצע עבירות פליליות ופגיעה חמורה בעדר", הוא אומר. הצאן הועמס למשאית ללא כבש, ובצורה מזעזעת כפי שאפשר לראות בצילומי וידיאו מהמקום.
 

"פעולה לא אנושית", מתאר הרב בנצי בן פזי מכוכב השחר, שהגיע לגבעה לאחר ההודעה על הפינוי. "פינו מהבית משפחה עם ילדים קטנים, אזקו את התושבים עם הידיים מאחורי הגב, והשאירו אותם יושבים בשטח במשך שלוש שעות לראות איך מפנים את הציוד ודוחפים את הכבשים למשאית. אתה רואה את העדר שהשקעת בו את הנשמה ואת החיים שלך כשהוא עובר התעללות כזו. הלב של הבן שלי נקרע. העובדים לא ידעו איך מובילים כבשים. הם גררו אותם וכמעט שברו להם את הרגליים. לקחו את האמהות והשאירו את הטלאים בלי חלב. שני כבשים מתו בהובלה. הם גם לא נתנו לרב היישוב לדבר עם הקצינים".
 

"עברתי פינוי בימית ועברתי פינוי בעצמונה, אבל בפינוי של גבעת הבלדים פרצתי בבכי", מספר אלברט. "האכזריות שבה התעללו בכבשים היא בלתי נתפסת. אבל זה עדר של הבלדים, למי אכפת. מותר לעשות להם הכל".
 

כעת מוחזקים הכבשים במכלאת הסגר, ככל הנראה באחד מבסיסי המינהל האזרחי בבקעת הירדן, ולבעלי העדר טרם הוברר אם בכוונתם לשחרר את הכבשים. עו"ד מנשה יאדו מארגון חוננו פנה ביום שני באופן דחוף למינהל האזרחי בדרישה לשחרר את העדר, שכן הוא מוחזק ללא טיפול וללא השגחה במקום החשוף למחלות.
 

יתרה מזאת, כשראו אנשי עמותת תנו לחיות לחיות - המזוהה בימים כתיקונם עם הצד השמאלי של המפה הפוליטית - את שאירע בגבעה בליל פינויה, הם הגיבו בחריפות. "האנשים שהעמיסו את הכבשים עברו באופן ברור הן על איסור ההתעללות שבחוק צער בעלי חיים והן על שורה ארוכה של הוראות פרטניות בתקנות צער בעלי חיים", מסר עו"ד יוסי וולפסון, מנהל תחום חיות משק בעמותה. "החמור ביותר הוא שהתנהלות נפשעת זו נעשתה בנוכחות ובחסות המשטרה, אשר לא התערבה אלא להפך - הגנה על העבריינים. מאחר שהחומר המצולם מצוי בידי המשטרה, אנו קוראים לחקירה מיידית ולהעמדה לדין של מי שעסקו בתפיסת הכבשים ובהעמסתם". 
 

"לא היה מקום ואין אח ורע לפינוי של תושבים בלי הליך של התראה מוקדמת ובלי הליך של שימוע", מסר עו"ד מנשה יאדו מארגון חוננו. "אין שום ספק כי אילו היה המינהל פועל בדרך חוקית, שעונה על כללי המינהל התקין, הצדק הטבעי והמוסר הכללי, ואילו היו מתקיימים פרוצדורה מקדימה, התראה ושימוע, כי אז לא היה נגרם שום נזק לאינטרס של אכיפת הצו משנת 99'. ברור כי התכלית של הפעולה לא הייתה אכיפת הצו אלא פירוק ברוטלי ולא חוקי של גבעת הבלדים בתואנה ובעלה תאנה של שמירה על אותו צו ארכאי".
 

"כל גירוש כזה רק מחזק את המפונים ומראה להם כמה הם חשובים", טוען אלברט. "זה גם מזעזע את הציבור שאינו תושב הגבעות, וגורם להם לעצור רגע ולעשות חושבים באיזה צד הם: של כוחות הפינוי או של נוער הגבעות".