1
בגלל הביזוי
הסערה התורנית פרצה שלשום סביב המינוי התורן של מה שמכונה "לשכת נתניהו": ד"ר רן ברץ, עורך אתר "מידה", יהיה ראש מערך ההסברה הלאומי. אז מתברר שהברץ הנ"ל נתן בשנים האחרונות דרור ללשונו, ביזה את נשיא מדינת ישראל במילים קשות, ביזה את נשיא ארה"ב, ידידתנו החשובה ביותר, וייחס לו "אנטישמיות מודרנית", ביזה את שר החוץ ג'ון קרי, ביזה את שר הביטחון משה (בוגי) יעלון ותמך בהקמת בית המקדש השלישי על הר הבית. רשימת הביזיונות הזו נכונה ליום חמישי לפני הצהריים. לך תדע מה עוד התגלה מאז.
אנשים שואלים את עצמם איך יכול להיות שלשכת ראש הממשלה, שבה נקבעים גורלות, לא מסוגלת לערוך בדיקה פשוטה בכתביו ובמעשיו של אדם בטרם תמנה אותו לתפקיד בכיר. הרי את הסופר־טנקר המפורסם ההוא מצאו בגוגל, אז מה הבעיה למצוא משהו על מידותיו של עורך "מידה"? זה הפוך, חברים. ברץ לא מונה למרות שביזה את ריבלין ואובמה (וכל השאר), אלא בגלל שעשה את זה. מי שמנאץ את ריבלין ואובמה מקבל, כמעט אוטומטית, מעמד של קדוש בבית נתניהו. הטקסטים של ברץ הם הטקסטים המושמעים תדיר בסביבת נתניהו מפיו ומפיה שופע המרגליות של רעייתו, שממשיכה להתלונן בכל מקום על זה ש"אף אחד לא כותב על סגולותיה ומעלותיה הטרומיות", בעוד היא ובעלה ממשיכים להשתלט על כל אמצעי התקשורת החופשית בישראל ("וואלה", כפי שהשתקף בתחקיר "הארץ", הוא רק דוגמה אחת מני רבות).
ברץ. הכל בסמכות וברשות. צילום: יח"צ
מינויו הצפוי של ברץ פורסם בטור הזה באוגוסט האחרון. אגב, לפנייתי הראשונה אליו הוא הכחיש מכל וכל, מה שמוכיח את התאמתו לתפקיד. אחרי שעה סימס והמיר את ההכחשה ב"אין תגובה". מכיוון שפניתי אליו באוגוסט, וביבי פנה אליו ביולי, הוא כבר יודע ארבעה חודשים לפחות שהוא מיועד לתפקיד המסביר הלאומי. את הפוסט המבדח על ריבלין הוא כתב לפני פחות משבועיים. זאת אומרת, שהכל בסמכות וברשות. עכשיו, רגע לפני שנתניהו עומד להמריא לוושינגטון לפגישה מכריעה עם נשיא אמריקאי שבתקופתו הסיוע הביטחוני שקיבלנו היה הגדול בהיסטוריה, מתברר שהוא ממנה לתפקיד המסביר הלאומי מישהו שיכול לשבור את הקרח (עם נבוט) בינו לבין הנשיא האמריקאי. טוב, אפשר תמיד להסתכל על החמישית המלאה של הכוס: לפחות ברץ לא כינה את אובמה "כושי אנטישמי". ברגע האחרון החליט נתניהו לוותר על החוויה, הדיח את ברץ מהנסיעה וזימן אותו ל"שיחת הבהרה" מיד עם שובו.
בעיקרון, אני לא מתלהב מחיטוט באינטרנט ובהיסטוריית הפייסבוק לפני מינויים. כולנו מקשקשים במהלך השנים דברים שאחר כך נתחרט עליהם. מהמעט שאני יודע על ברץ, הוא עושה רושם של אדם מנוסח, מוכשר, בעל דעות ימניות מוצקות ומנומקות, יכולת ביטוי מרשימה למדי וסוג מסוים של הומור. העניין הוא, שבמקרה הזה מדובר במינוי מופרך באמת. כמה עצוב שבכל לשכת ראש הממשלה אין מבוגר אחראי אחד שיכחכח בגרונו ויגיד "חבר'ה, רגע. נכון, אובמה הוא כושי אנטישמי, זה ברור לכולנו, אבל אנחנו נוסעים לשם בשבוע הבא לפגישה שאנחנו בעצמנו מגדירים כמכריעה. אנחנו מנסים לפתוח דף חדש, כדי לחתום על הסכם סיוע לעשור הקרוב, ואנחנו מאוד רוצים שהם יעלו את הסיוע הצבאי מ־3 מיליארד דולר בשנה ל־4 מיליארד, ואפילו יותר. ואנחנו רוצים טילי שיוט, ועוד טייסת חמקנים, ויותר מודיעין, ואולי גם הסכמות אסטרטגיות בעניין האיראני, והמשך תמיכה באו"ם, והטלת וטו, וכל הדברים האלה שאובמה נתן בנדיבות וקיבל מאיתנו תמורתם סכינים בגב. אתם בטוחים שזה הזמן למנות לתפקיד כל כך בכיר מישהו שאמר על אובמה שהוא אנטישמי? נדמה לי שהאמריקאים מחוברים לפייסבוק, לא? אולי זה לא עיתוי טוב? אולי לפחות נדחה את המינוי הזה בכמה שבועות?
למה שיהיה מבוגר אחראי כזה? מתי בפעם האחרונה מינה נתניהו ללשכתו מישהו בעל משקל, שמסוגל להגיד משהו שלא מתיישר עם גחמותיה של הגברת או הזיותיו של האדון? היועץ הבכיר ביותר של רעיית ראש הממשלה ובעלה, זה שהם באמת מקשיבים לו, הוא היורש המיועד, יאיר נתניהו, תפוח שנפל על העץ. מעלליו של הג'וניור שווים ספר מיוחד. המנכ"ל החדש בלשכת ראש הממשלה, אלי גרונר, מתפקד עכשיו כמחליפו של עזרא סיידוף המושעה, ויש לו דברים חשובים יותר על הראש (טיפול בדרישותיה של הגברת). ולכן, מה שמקבלים זה חצר ביזנטית מופרעת.
ברץ הוא רק חוליה בשרשרת הדורות. אתם מוזמנים להיזכר בסצינה ההיא מלפני קצת יותר משנה, כשנתניהו סגר רחוב בניו יורק לארוחה מצולמת ומתוקשרת עם שלדון אדלסון, מי שהשכיב 100 מיליון דולר כדי להדיח את אובמה, חצי יום לפני הפגישה עם אובמה. הכל עובר, הכל מצליח, הקהל בארץ מקדם את כל זה בתשואות גיל, התזמורת ממשיכה לנגן על הסיפון, והנוסעים מתקוטטים על התקרובת ומשליכים את השמאלנים הבוגדניים לים, אז ממי יש לנו לפחד? ישועת השם כהרף עין.
2
ימים מסוכנים
בשעה שהטור הזה נכתב, מינויו של ברץ עוד לא בוטל. הפרשה הזו מזכירה מאוד את פרשת המופתי. גם שם, ביבי אמר את הדברים המופרכים שלו על שואת יהודי אירופה כמה שעות לפני שעמד להמריא לברלין, לפגישה עם הקנצלרית אנגלה מרקל, שלא ידעה איפה לתקוע את עצמה מרוב בושה. הוא בעצם הכריח את הגרמנים להתעקש מחדש על אחריותם הבלעדית לשואת היהודים. אכן, טיימינג מדהים והישג מכובד. אבל אז, אחרי שהכל נגמר, בשקט וכמעט מתחת לרדאר, חזר בו נתניהו מכל השטויות האלה. לא "הבהרה" ולא "הדגשה" ולא "תיקון קל", אלא פשוט חזרה מוחלטת מהדברים.
לפני פחות משבוע הוא העלה פוסט חדש לעמוד הפייסבוק שלו, בזו הלשון: "בשום אופן לא הייתה לי כוונה לפטור את היטלר מאחריותו לשואה, היטלר וההנהגה הנאצית הם האחראים לרצח ששת המיליונים של בני עמנו. ההחלטה לעבור ממדיניות של גירוש יהודים לפתרון הסופי נתקבלה על ידם והיא לא הייתה תלויה בהשפעתם של גורמים אחרים. הנאצים ראו במופתי משתף פעולה, אך הם לא נזקקו לו כדי להחליט על הרצח השיטתי של יהדות אירופה, שהחל כבר ביוני 1941".
כך, מילה במילה, הפריך ביבי את מה שאמר נתניהו כמה ימים קודם. הכי מצחיק (וגם עצוב) זה, שהפוסט הזה בא אחרי שבוע שלם שבו חסידיו השוטים של האיש הגחיכו את עצמם ברשת החברתית, בתקשורת ואיפה לא, בהגנה נלהבת על ההבלים שמנהיגם הנערץ פיזר, ובעיקר המשפט הלא ייאמן הזה: "היטלר לא רצה להרוג יהודים, היטלר רצה רק לגרש את היהודים, זה המופתי שכנע אותו", טען נתניהו, וציטט מהשיחה (הדמיונית לגמרי) בין השניים, שבדה מהרהורי לבו.
כבר נכתב, כאן ובמקומות אחרים, שההישג הבלתי צפוי בבחירות העביר את נתניהו על זחיחותו לספירות שאליהן לא הגיע מעולם. הוא נוגע בשמש עכשיו. תחושת אני ואפסי, שיכרון כוח, אובדן מוחלט של איזונים ובלמים. אלה ימים מסוכנים. לו, וגם לנו. פעם היה נתניהו הססן, חששן, כזה שלא לוקח סיכונים, בורח מהחלטות קשות, שואל את עצמו מה יגידו, מה יעשו ומה יקרה. משותק מאימה. היום הוא חופשי, מאושר ומשוחרר. איזה פחד. היום הוא מאמין שלא משנה מה הוא יעשה, בסוף הם שוב יצביעו עבורו. הוא הפך את האיש החזק בעולם, נשיא ארצות הברית של אמריקה, לשק חבטות, ויצא מזה בשלום. אז רן ברץ יפחיד אותו? קטן עליו.
הלוואי שמינויו של ברץ לתפקיד ראש מערך ההסברה הלאומי הוא הפלופ האחרון בסדרה הצפויה לנו. נדמה לי, שהרע מכל עוד לפנינו. אם כי, נדמה לי שבבורסת ההימורים, לא כדאי לשים עכשיו כסף על ברץ. בסוף, אחרי שישלים את סאת הייסורים, ההשפלות והביזויים, נתניהו יישבר.
הנה דוגמה קטנה, מהשבועיים החולפים. עניין הטבות המס ליישובי הפריפריה. אחרי שבג"ץ הכריח את המדינה לקבוע קריטריונים, ולהכין רשימת יישובים שמתאימים לקריטריונים, ואחרי שכל זה בוצע, והרשימה הוכנה, על פי מרחק מהגבול, מרחק מהמרכז ומדד סוציו־אקונומי, פתחו המתנחלים בלחץ וגרמו לנתניהו להודיע שהוא רוצה להכניס גם את כל ההתנחלויות לרשימה הזו. בלי קריטריונים. סתם ככה. הרי המנדטים שבזז מנפתלי בנט בהתנחלויות בשבוע שלפני הבחירות הקפיצו אותו לניצחון, והגיע זמן תשלום. אבל אז פרצה מהומה, והחלו הפגנות בגליל המערבי ושביתות באזורים נוספים, וביבי הבין את מגבלות הכוח, ועניין ההתנחלויות בוטל, אבל זה לא נגמר. זה אף פעם לא נגמר, כי פתאום הודיע נתניהו שהוא רוצה להוסיף ברגע האחרון עוד ארבעה יישובים: קריית גת, קריית מלאכי, נצרת עילית ומגדל העמק. המשותף לערים הללו, חוץ מהעובדה שהן לא עומדות בקריטריונים, הוא שבראשן עומד איש ליכוד.
ח"כ איציק שמולי כתב מכתב דחוף ליועץ המשפטי לממשלה בעניין הזה השבוע. עוד יכול להיות שהסיפור ייפסל שוב והמדינה תחמיץ את הדד־ליין שקבע בג"ץ ובסוף אף אחד לא יקבל הטבות מס. לא שזה יהיה אכפת לנתניהו. אצלו, גם על המים בבריכה הפרטית בקיסריה אנחנו משלמים.
הכי מבישה היא שתיקת הכבשים המכהנות בממשלת נתניהו הרביעית. בשיחות אוף רקורד, כולם שותפים לתחושת הסחי והגועל. און רקורד, שקט מוחלט. כשנתניהו גורר מדינה שלמה לעימות עם הידידה הכי חשובה שלה, שערבה לביטחונה, מקבלים את הדין. כשהוא מסרב להיכנס למו"מ על "חבילת פיצוי" לעסקת הגרעין, ומתעקש להילחם עד טיפת ביטחוננו האחרונה ולהשאיר אדמה חרוכה, נותנים גיבוי (אף על פי שכל בכירי מערכת הביטחון התפלצו). כשלאו"ם, בתקופה הזו, נשלח דני דנון, רק כדי שביבי ישלוט במרכז הליכוד עוד קצת, הס מושלך במערכת הפוליטית. עדותה והתפרצויותיה המביכות של הגברת נתניהו על דוכן העדים בירושלים, גם היא עוברת כמעט ללא סיקור. איפה יסקרו את זה, ב"וואלה"? כשהפרקליטות מספקת לבני הזוג האלה הגנה משפטית מסורה חינם, כשמערכת כוחנית וממומנת של הכפשות מופעלת נגד האומללים הנדכאים המעטים שמעיזים לפתוח את הפה, דממת מוות מסביב. כשבהרמת טלפון אחד מלשכת ראש הממשלה מבטלים מיזם אדיר שכבר יצא לדרך של פינוי שדה דב לטובת 20 אלף יחידות דיור, אף אחד לא מצפצף. גם כשכולם יודעים שזה קורה במקביל לקידום מיזם הקזינו באילת. כשראש הממשלה בוחש במינוי מפכ"ל המשטרה, שותקים. כשהוא מתעקש לבחוש במינוי היועץ המשפטי לממשלה, מקבלים את הדין. כשהוא מבטל החלטת ממשלה קודמת לבניית "בית ראש הממשלה", גוזר קופון מהיר של "דן חסכן" ואחר כך מאשר את ההחלטה מחדש ומוציא את הפרויקט לדרך, מרכינים ראש. אה, ופתאום מתברר שגם המטוס החדש בדרך. יחד עם הבית, יותר ממיליארד שקל. מילא, נקסט.
כשהוא מכהן גם כראש ממשלה, שר חוץ, שר לשיתוף פעולה אזורי, שר תקשורת ושר כלכלה, ממלאים את הפה מים. כשהוא מנהל את המדינה על כל האינטרסים שלה באמצעות שני עורכי דין פרטיים, שמעולם לא קיבלו שכר על שירותיהם, אבל ממשיכים לנהל פרקטיקה פרטית משגשגת, כולם אילמים. כששני עורכי הדין האלה מתהדרים בכך שהמשרד שלהם הוא הגדול בישראל בתחום התקשורת, איש (חוץ מנחום ברנע) לא שואל איך זה יכול להיות, הרי הם מייצגים את שר התקשורת. כשהיועץ המשפטי לממשלה מכין להם, אחרי חודשים, הסדר ניגוד עניינים מגוחך להפליא, כולם מסכימים. כשיועצים ומקורבים דוגמת ניר חפץ מערבבים ובוחשים בכל מסדרונות השלטון והעסקים, במקביל למתן שירותים למשפחה המלכותית (חינם אין כסף), זה בסדר.
הרשימה הזו יכולה להתארך לנצח. אין לה סוף, ולא יהיה לה סוף, כי המשפחה הזו השתלטה על המדינה וכדאי שיוכרז סוף־ סוף "נוהל חניבעל". והרי ידיעה שהתקבלה זה עתה: עוד הטור הזה נסגר, ושני אמיצים התגלו בסדום: השרה גילה גמליאל והשר חיים כץ, שמסתייגים ממינוי ברץ.
3
טירוף מערכות
חברי הטוב קלמן ליבסקינד כתב השבוע ב"מעריב" מאמר שנראה כגט כריתות עם השמאלנים שעוד מעיזים לחשוב על רצח רבין ואוסלו במחשבה צנועה אחת. העובדה שלעצרת המרכזית במלאת 20 שנה לרצח הצליחו להתגנב גם אנשים שהעלו על דל שפתיהם את המושג המעורפל "שלום", העבירה את קלמן על דעתו, והוא הודיע לנו חגיגית שזהו זה. נגמר. הם לא יבואו יותר. ישאירו את קומץ השמאלנים חובבי הערבים הבוגדנים להתאבל על רבין לבדם. עצרת ה־21 שנה תתקיים ב"צוותא". אנחנו יכולים לשכוח מהם.
העצרת בכיכר רבין. מותר ואפשר להזכיר את השלום. צילום: אבשלום ששוני
צר לי, קלמן, אבל מבחינתי עדיפה עצרת קטנה וצנועה, נטולת צביעות ולשון חלקלקה, אבל אמיתית, על החיבוק המלאכותי שבו מנסים לכלוא את כולנו.
לא, קלמן. כדי להתאבל על רבין אתה לא נדרש להישבע אמונים לתהליך אוסלו. מאיפה הבאת את זה? אפשר, מותר ולגיטימי להתנגד לאוסלו. איש מאיתנו לא יודע מה רבין היה עושה עם אוסלו לו נשאר בחיים. מה שאסור לעשות, זה להתעלם מהעובדה שרבין נרצח בגלל אוסלו. שמישהו, מהימין הקיצוני, ירה בו בגלל דעותיו ומאמציו להביא, או לנסות להביא שלום על ישראל. אסור גם לטייח את העובדה שציבור נרחב בימין (לא כל הימין, וגם לא רוב הימין) נטל חלק במסע פרוע של הסתה נגד רבין באותם ימים. הסתה שבסופו של דבר יצרה את האווירה שהביאה את הרצח.
אף אחד לא נשפט. איש לא הורשע. לא הרבנים, ולא המגדפים, ולא הקוראים "מוות לרבין", ולא מוציאי פסקי ההלכה ולא בעלי ה"פולסא דנורא". צמרת משפטית נרפית ומשותקת הייתה לנו אז (היועמ"ש מיקי בן־יאיר, פרקליטת המדינה עדנה ארבל), והכל עבר בשלום. אבל אסור לשכוח את זה. בעיקר משום שאנחנו מתחילים לחזור לימים ההם. משום שהשבוע הגיעו 700 איש לאזכרה של מאיר כהנא, והטקסטים שנשמעו שם מפי אנשים שמוכרים לכולנו היו מעוררי פלצות. כולל קריאה לעקור את כל השמאלנים הבוגדים מהשורש, כי הם אם כל חטאת. וזוהי הסתה פרועה, קלמן.
ולכן, בעצרת הזיכרון לרבין, מותר ואפשר להזכיר את השלום. מבחינתי, בעצרת הזו צריכים לנאום גם אנשים מהצד השני (נדמה לי שריבלין נאם בעצרת), ואפשר להניף שלטים נגד אוסלו (אבל בלי מדי אס־אס, בבקשה), ואפשר להביע כל דעה, גם נגד אוסלו. אבל אי אפשר לשכתב את המציאות ולכתוב מחדש את ההיסטוריה. ביבי עושה את זה מצוין בשביל כולנו.
אסור לשכוח שיצחק רבין, שניסה לעשות שלום (ואולי טעה), נרצח בגלל זה. ולכן הטלת וטו על אזכור התהליך שבגללו רצח ישראלי־יהודי את ראש הממשלה שלו היא תועבה. להדיר את שמעון פרס, שהיה על הבמה ההיא עם רבין, ששר איתו את שיר השלום והלך איתו לאוסלו, רק כי זה עלול להרגיז את הקלמנים? לדעתי, זה טירוף מערכות. וזה בדיוק מה שהיה בשבת בעצרת. טירוף מערכות.
כפי שפורסם כאן, החברים מ"מועצת תנועות הנוער" שקלו גם לאסור על קלינטון לנאום. טוב, זה שונא ישראל ידוע. ועל הקליפ הקצר של אובמה ניטש ויכוח נזעם ורק בנס הוא אושר בסוף. טוב, אנחנו כבר יודעים מה ד"ר רן ברץ חושב עליו. בסוף, הוחלט שנעשה לאמריקאים טובה ואישרו לדליה רבין להציג את קלינטון. טפו־טפו. והנכד אמר כמה דברים פוליטיים. שומו שמיים. זהו, לא יקרה שוב.
תשכחו מאיתנו, אומרים אנשי הימין, ששולטים בארץ הזו כבר שנים ארוכות אבל ממשיכים להתנהג כאילו הם באופוזיציה והשמאל תכף זורק אותם לים, אתם רוצים אזכרה לרבין? בואו נמחק את מה שהוא עשה, או ניסה לעשות, ונזכור אותו בדרך שלנו.
והנה עוד סיפור: מי שבסוף מנעה את הופעתו של פרס, שהיה נשיא ממלכתי לכל הדעות ועכשיו הוא לא פוליטיקאי פעיל, הייתה דווקא תנועת הנוער העובד והלומד. כן, אותה תנועה שפרס עצמו היה מחניכיה ובוגריה. הם נעלבו מפרס בשנה שעברה, כי העדיף את העצרת השנייה על פני העצרת שלהם, והתנקמו בו השנה. הבושה היא של כולנו.
מצדי שלא תהיה יותר עצרת. טוב שיש היסטוריה. נקווה שאותה, נתניהו לא יצליח לשכתב. זה לא שהוא לא מנסה. בשבוע שעבר הוא העיר, בפייסבוק, לאמנון אברמוביץ'. איך יכול להיות שאברמוביץ' מגנה את הצגתו של הנשיא ריבלין במדי אס־אס ומתעלם מזה שגם את ביבי מציגים כך? הרי גם נגד ביבי מסיתים. אגב, אברמוביץ' לא היה היחיד שחטף נזיפה כזו. היו נוספים, שקיבלו טלפונים באישון לילה, כי התעלמו מזה שהציגו גם את ראש הממשלה במדי אס־אס. כן, אנחנו ממש מתירים את דמו.
זה האליבי של נתניהו. גם נגדו מסיתים. גם הוא קורבן, לא רק רבין. הבעיה היא, שאת רבין רצחו בסוף. ואתה היית שם, מר נתניהו, גם על המרפסת בכיכר ציון, אבל גם במקומות רבים אחרים. בראש הקנוניה. לא רק ראש השב"כ כרמי גילון הזהיר אותך. גם אנשים בתוך המעגל הפנימי שלך הזהירו אותך. אז, לפני הרצח. אמרו לך, גם בכתב, שהפעילות האלימה של צעירי הליכוד, הפיצוץ הברוטלי של כל האירועים שבהם משתתף רבין, כל זה יכול להוציא ולשחרר יצרים אפלים, שדים מהבקבוק, מה לא. התעלמת. המשכת הלאה.
לא, לא פיללת שרבין יכול להירצח. לא רצית שיירצח. אני לא אומר את זה בציניות. אבל לא הפעלת שיקול דעת, חצית קווים, עברת גבולות, עשית מה שאתה עושה הכי טוב בעולם: הפעלת יצרים אפלים, הסתָ, הפחדת, הילכת אימים. התוצאה הייתה איומה, אבל מבחינתך, במשפט ההיסטוריה, זה היה ניצחון גדול. רבין פינה את הזירה ואתה הפכת לראש ממשלה. מאז, אתה שולט בזירה, מבצר אותה, מטרפד כל אלטרנטיבה, מחסל כל תחרות, בונה חומת הפרדה בין מחליפים פוטנציאליים לבין השלטון, באמצעות מערכת עצומה שהקמת, בסיוע ובמימון אחרים. ומתלונן שמסיתים נגדך.
4
השבוע שהיה
בואו נסכם שבוע בחיי המדינה הזו: התחלנו עם החתולים. שר חקלאות בישראל קובע שעיקור חתולי רחוב הוא "נגד ההלכה", מורה להעביר את התקציב המדולדל של המעשה ההכרחי והאנושי והחשוב הזה למחקר ולבדוק העברת החתולים למדינה שלישית. לא, זו אינה הלצה. באותו שבוע מסתערת מירי רגב, שנתנה לנו לנוח ממנה כמה ימים, על גלגל"צ, וממשיכה לנסות לרכוב על השד העדתי בדרכה השד יודע לאן (וטוב שמשה בוגי יעלון הרגיע אותה).
באותו שבוע מתברר שראש עיריית קריית גת שולל מקבוצת הכדורגל העירונית שלו את הספונסר שלה (חברת בנייה), שמשלם 200 אלף שקל בשנה תמורת חסות על החולצות, ומכריח את השחקנים לשחק עם הכתובת "אין עוד מלבדו", כשח"כ מיקי (מכלוף) זוהר, המשיחיסט שמנסה להשמיד את הכדורגל כבר כמה שבועות (כי אסור לשחק בשבת) מחזק אותו מהאגף. כמה חבל שאי אפשר לקבל את תגובת אלוקים על צאן מרעיתו, שמנסים לגרור אותו לכדורגל, ועוד ישראלי.
ואחרי שנרגענו ממוטי יוגב, ששלח את שופט העליון פוגלמן לרוץ לכנסת ברשימה המשותפת והעמיד אותו בצד של האויב, הצטרף השבוע גם שר בממשלה, יריב לוין שמו, שציין שהשופטים יכולים להצטרף למרצ. וכבר כמה שבועות רץ כאן קמפיין למען המזוזות, בו משתתף גם איתן כבל ממפלגת העבודה, בלי לדעת שבראש הקמפיין הזה עומד הרב שמואל אליהו, נשיא ועד רבני הקהילות והאיש שטען שהומואים הם חולי נפש, דרש לא להשכיר דירות לערבים, תבע להחזיר בתשובה את החילונים ושאר ירקות. אני מאמין לכבל שלא ידע. הוא לא ידע.
וכתב ערוץ 10 מותקף באלימות בפסגת זאב, שם מתבצרים מתפללים שמסרבים שבית כנסת שנבנה על אדמה פלסטינית פרטית ייהרס; ואביה מוריס באזכרה לרב כהנא מצהירה שהיא מייחלת לרגע שבו ייהרסו המסגדים על הר הבית כי אסור שיטמאו את בית המקדש השלישי; ותכף יבטלו את חוק השוויון בנטל, שרק לפני חצי קדנציה עבר בכנסת באותן ידיים שיצביעו עכשיו נגדו, ושם קץ לעיוות ההיסטורי, האנטי־מוסרי והאנטי־יהודי שבו ציבור שלם בארץ משלם בדם על עצמאותנו; וציבור אחר, הולך וגדל, נהרג באוהלה של תורה ומקבל על זה, החל משבוע שעבר, קצבת הבטחת הכנסה (שלא מקבלים סטודנטים חילונים).
ואפשר להמשיך גם את הרשימה הזו עד אינסוף, אבל מי סופר, ולמי אכפת. את העלילה האחרונה של אורן חזן (כשהעדיף בילוי באילת על דיון בוועדת הכספים) אני חוסך מכם כאן.
שתי הערות על שתי סדרות טלוויזיוניות:
"מגש הכסף" עושה הרבה באזז, ובצדק. דורון צברי ואמיר בן־דוד עשו טלוויזיה טובה ומיוחדת. צברי הוא מהפכן בנשמתו, נלחם בדם לבו ואין לי ספק שאם היו כאן יותר אנשים כמוהו, היה יותר טוב. עכשיו הוא מקדיש את כל מרצו לייצר מהפכה חברתית חדשה, שאולי תצליח במקום שבו הקודמת נכשלה. יש כבר התארגנויות, יש "קונגרס חברתי", יש תזוזות בשטח, לא בטוח שאפשר יהיה לתרגם אותן למציאות.
הטון של גיא רולניק, המתנשא, הגוער, היודע־כל, המטיף, לא ממש מייצר אהדה. יש לי, אישית, כמה בעיות עם חלק מהנושאים של הסדרה. אותי הם איבדו כשהגיעו למערכת הביטחון. האיורים שבהם השתמשו לתאר את ההבדל בין הפנסיה של ההייטקיסט לזו של איש צבא הקבע, גבלו בהסתה. איש הקבע מצויר שם שמן, קרח, עם שפם גדול. התביישתי. צברי ורולניק היו נואמים ומטיפים את משנתם במצולות הים אם לא היו לנו אנשי קבע, ואם לא היינו מתעקשים שהם יהיו הכי טובים שיש, ואם לא היינו מצליחים להחזיק את החבר'ה של 8200 כמה שנים לפני שיברחו להייטק.
גם בנושא האיומים על ישראל, רולניק קצת איבד אותי. זהו, הכל טוב מבחינתו. סוריה נפלה, עיראק התפרקה, למצרים אין כסף, אפשר לפרק את צה"ל, למכור את המוסד ליזמים זרים ולשלוח את חוקרי וסוכני השב"כ הביתה. איזה קשקוש מפואר. האיומים על ישראל לא נעלמים, הם מתחלפים, ונדמה לי שאני מתחיל להתגעגע לאיומים הקודמים, שבהם אפשר היה לפחות לעשות סדר ולדעת איפה זה נגמר ומתי זה מתחיל.
אנחנו מוקפים ים גדול, שחור וסוער של שנאה ורצחנות וצריכים להחזיק כאן מערכת ביטחון עוצמתית, משוכללת, יצירתית שתתכונן כל רגע נתון לכל הצרות שיכולות להיפתח עלינו מכל הצדדים. כי כשזה קורה, לא רולניק מסתער לתוך עזה בנגמ"שים בני 50 שנה, אלא הילדים שלנו.
חוץ מזה? סדרה חשובה, מעוררת מחשבה ודיון. סיפור הריכוזיות אמיתי, מקומם ומעורר תהיות. הטון של הסדרה קצת משיחי מדי, קצת בוטה, קצת מפחיד. אווירת ג'יהאד לא טובה לכלכלה ולעסקים, ואין כלכלה ועסקים בלי יזמים ובלי הון וגם בעלי הון. היום שבו בעלי ההון יברחו מישראל, יהיה יום טרגי. כן, צריך לשנות את הסדר הקיים, אבל לא עם נבוט.
הסדרה השנייה, של רביב דרוקר ב"המקור", שניסה לצלול לאקסיומה השלטת בישראל של נתניהו ולפיה "אין פרטנר" ואין לנו עם מי ועל מה לדבר. דרוקר עשה את זה באומץ, אבל אותי הוא לא לגמרי שכנע. מצד שני, קרה משהו מדהים בעוד הסדרה הזו עולה לאוויר: אבו מאזן, יו"ר הרשות הפלסטינית, ישב עם מנהיגים יהודיים מהולנד ואמר, בקולו ובגלוי, ש"אני לא רוצה זכות שיבה לפליטים, אני רוצה שיטפלו בפליטים". זה כתוב ב"ג'רוזלם פוסט" ובסוכנויות הידיעות, וזה עבר בשקט, כאילו כלום. שווה בדיקה.