אינני זוכר בדיוק איך זה קרה, אבל איכשהו זה קרה, וביום של מעבר הדירה שלי מצאתי את עצמי יושב עם אנדריי המנופאי במשאית שלו ומנהל איתו שיחה מלב על לב על הורות. נסענו מהדירה הישנה שלי - שבה העמסנו את הציוד בעזרת מנוף - אל הדירה החדשה שלי.
“לא נראה לי שהבנתי", אמר אנדריי, הביט בי לשנייה והסיט מבטו בחזרה לכביש, “אתה יכול לחזור על מה שאמרת?".
“תראה, זה די פשוט", אמרתי, “מאז שהילד נולד יש מישהי במשפחה שלי שכל פעם שהיא רואה אותו היא קוראת לו ‘הבולבול של המדינה'. זה בסדר גמור מצדי, זה כינוי די מגניב, אבל אתמול הייתי איתו בקיוסק ומישהו שאל אותו איך קוראים לו, והוא ענה ‘הבולבול של המדינה'".
אנדריי צחק. אבל אותי זה לא כל כך הצחיק. “אתה לא מבין כמה זה מביך", רטנתי. “מה לדעתך אני צריך לעשות עכשיו? כי אני תקוע, מצד אחד, רוצה להסביר לו שזה לא לעניין להגיד שככה קוראים לו ושיפסיק עם זה, ומצד שני, אני גם לא רוצה לגרום לו להרגיש שיש בעיה עם איברים מסוימים בגוף. אני רוצה שהוא יחיה בשלום עם כל האיברים בגוף שלו, אתה מבין אותי?".
“אתה אמיתי איתי?".
“הכי אמיתי".
“יש לך סיגריה בשבילי?".
הושטתי לאנדריי סיגריה.
“תגיד לי", הוא אמר לי, “איך הגעת למצב שאתה צריך להתייעץ עם מישהו כמוני? אני מבין במנופים, לא בילדים".
האמת היא שאנדריי היה מנופאי מצוין. הוא השאיר רושם בקרב כל הנוכחים כשגילינו שדרכי הגישה לחלון הסלון בדירה החדשה חסומות. הוא לא היסס והוציא מסור מהמשאית, העלה את עצמו על המנוף והחל לחתוך ענפים מהעץ ולפנות את דרכי הגישה. “לא בשביל כולם אני עושה דברים כאלה", הוא אמר לי בזמן שישב על הפלטה של המנוף, שלושה מטרים מעל האדמה, וחתך את גזע העץ.
כמובן שזו הייתה רמיזה שהיוותה הכנה לכך שעלי להכין את כיסי לתשלום טיפ יפה, אבל הייתי מוכן לשלם את זה, כי הרגשתי קרבה מסוימת בעקבות הנסיעה המשותפת שעשינו. במידה מסוימת הרגשתי שבנסיעה הזו אני רוכב אל עבר העתיד החדש שלי בביתי החדש ואנדריי היה הראשון שהיה חלק מהעתיד הזה.
בסוף באמת נתתי לאנדריי טיפ יפה וגם זכיתי לקבל ממנו עצה מועילה. “תאמין לי, יש לי שלושה ילדים בבית, לא משנה מה, בסוף הם גדלים". זה מה שהוא אמר. כמובן שזה לא היה הדבר הכי מבריק ומקורי ששמעתי, אבל הוא נאמר בצורה כזו נונשלנטית שגרמה לי להיות הרבה יותר רגוע באשר לבעיית הזהות שבני פיתח. מה גם שכעת עיקר הבעיות שלי הפכו ל–70 ארגזי הקרטון שמפוזרים אצלי בבית ועלי לפרוק אותם.
במקביל למעבר לדירה החדשה העברנו את בני לגן חדש. מתברר שבגיל שלו לא נהוג להעביר את הילד ממסגרת אחת לאחרת בצורה חדה מדי, והשאיפה היא לעשות את זה בהדרגה. לכן במהלך השבוע הראשון בגן החדש הילד עובר ימי הסתגלות. הוא מגיע לגן מלווה באחד מהוריו, שנשאר איתו במשך כמה שעות ואז משאיר אותו שם לבדו לזמן מוקצב שמתארך ככל שהימים חולפים.
ברוב ימי ההסתגלות אשתי הלכה עם הילד לגן, אבל בכמה מן הימים הזדמן גם לי לעשות זאת. בפעם הראשונה שהייתי בגן עם הילד, והגיע הרגע שבו הגננת אמרה לי שאצא ואשאיר אותו, הוא החל לצרוח. לבי נשבר וחשבתי שאני מתמוטט. “לא הסתגלתי", הודעתי לאשתי איך שחזרתי הביתה.
לאחר כמה שעות, כשחזרתי לאסוף את הילד ובראשי חלפו מחשבות על כך שאולי הוא לא מסתגל לגן וטעינו בכך שהעברנו אותו, שמתי לב שהרחוב שאני נוסע בו (רחוב הרב אשי ברמת אביב) הוא הרחוב שבו התגורר האיש הכי מדובר בשבוע האחרון, בשל העצרת המתוכננת לזכרו, יצחק רבין.
גם אני רשמתי לי ביומן שבמוצאי שבת יש לי דייט בכיכר עם מחנה השלום.
כשאספתי את בני, שמחתי לראות איך הוא מזנק עלי כשראה אותי, אך הבחנתי שהוא עובר תקופה קשה וזה גמר אותי. גם בדרך חזרה עברנו ברחוב של רבין ואני נזכרתי איך הוא הסביר בזמנו בצורות שונות, בנאומים שונים, ששינויים תמיד כואבים, אבל הכרחיים לטובת גדילה ולטובת המטרה הסופית הגדולה. כמובן שהוא אמר את זה על הדרך לשלום שהוא הוביל, אבל אני לקחתי את זה לכיוון של המעבר של בני לגן החדש. “אין דרך ללא מכאובים", אמר רבין בזמנו. כשאשתי שאלה אותי איך היה לאסוף את הילד, אמרתי לה: “מה אני אגיד לך? זה לא היה קל, אבל אין דרך ללא מכאובים".
***
ביום של העצרת אני ואשתי היינו עסוקים בפריקת הארגזים וארגון הדירה. זה מדהים איך כשאתה נמצא על המסלול הבורגני, בכל פעם שאתה עובר דירה זה נהיה יותר קשה, כי אתה צובר יותר מכשירי חשמל. אם תבקשו ממני להגדיר מהי בורגנות, אשיב בלי להסס: במהותה היא איסוף אובססיבי של מכשירי חשמל.
אף על פי שתכננתי להגיע לעצרת, ואפילו ראיתי בזה אמירה בעד חיזוק הדמוקרטיה ונגד מטורפים שיושבים בכנסת ורוצים להחליש את בית המשפט העליון כי הם לא רוצים דמוקרטיה אמיתית (מהי דמוקרטיה בלי רשות שופטת עצמאית וחזקה?), לצערי בסוף לא יכולתי להגיע. הילד היה כבר עייף ונכנס למרתון יללות בלתי פוסק שגמר על הרעיון שנלך יחד איתו לכיכר ונפגין אחדות עם מחנה השלום והדמוקרטיה.
“אין שלום בלי שלום הילד", אמרתי לאשתי כשיצאנו מדלת הבית ונכנסנו לאוטו. נסענו בחזרה לבית הוריה בפרדס חנה. במשך כל הימים הראשונים של פריקת הקרטונים וסידור הבית ישנו אצלם בפרדס חנה, כי היה בלתי אפשרי לחיות בדירה החדשה כשהיא נמצאת בכאוס של המעבר.
ברגע שהתחלנו בנסיעה הדלקתי את הרדיו על השידור הישיר מהעצרת בגל"צ. אני יודע שהילד לא רגוע אם לא משמיעים לו את אחד הדיסקים עם שירי הילדים שלו, אבל החלטתי להסתכן ולהאזין לעצרת. מה גם שידעתי שזה פחות או יותר הזמן שבו קלינטון אמור לדבר, וכמובן שלא יכולתי להחמיץ את הנאום של הנשיא לשעבר שאני מאוד מחבב.
השדרנית ברדיו בישרה שקלינטון עלה לבמה והחל לדבר. היא תרגמה את דבריו מאנגלית. זה היה נאום מרשים. הוא דיבר על זה שתמיד כשהוא מגיע לארץ הוא עולה לקבר של רבין וכך עשה גם הפעם. הוא סיפר שהוא עמד שם, בחלקת הקבר, וחשב על חייו של רבין ועל המורשת שהשאיר לכולנו. מורשת של שלום, חופש, סובלנות כלפי השונה וחיזוק הדמוקרטיה. אחר כך, בהמשך הנאום, הוא חזר לדבר על אותה מורשת, והשדרנית תרגמה ישירות את דבריו: “מורשת רבין היא בלתי ניתנת לערעור. הוא סיכן את חייו כדי להגן על ישראל, והוא הקדיש את חייו לשירות ולהגנה על ערכיה של המדינה".
“הבולבול של המדינה", צהל הבן שלי במושב האחורי כששמע פתאום את המילה “מדינה". הוא חזר על זה שוב ושוב, “הבולבול של המדינה, הבולבול של המדינה, הבולבול של המדינה". “להתראות קלינטון", אמרתי, כיביתי את הרדיו והעברתי לדיסק של הילד. “רגל ימין בפנים, רגל ימין בחוץ, רגל ימין בפנים ולנער אותה היטב, עושים קצת ההוקי פוקי ומסתובבים, וזה כל העניין", שרה הזמרת בדיסק.