שלושה דברים שקרו השבוע ברשתות החברתיות הצליחו להוציא אותי מדעתי (וכשאני כותבת “להוציא אותי מדעתי", אני מתכוונת כמובן לכך שהם גרמו לי לעבור מהספה בסלון למיטה). אני מוצאת שראוי להתייחס לשלושתם במידה שווה.
לא מצחיק
חבר הכנסת אורן חזן פתח כבר לפני כמה חודשים את חשבון הטוויטר שלו. יש לו שם בערך 7,000 עוקבים, אבל הנתון הבאמת מדהים הוא מספר הנעקבים שלו, שעומד על אפס עגול.
חזן פספס את עקרון ההדדיות ברשת החברתית ואת הפרט השולי הזה שלפיו אתה לא נמצא שם רק כדי להישמע, אלא גם כדי לשמוע. העניין הזה מבטא יותר מכל את מהותו של חזן - לא באמת אכפת לו מה חושבים אחרים או מה שיש להם לומר.
אפילו לקניה ווסט, הבחור ששם את ה־נ' בנרקיסיסט, יש רשימת נעקבים שמספרה עומד על 1 (קים קרדשיאן, כמובן. היא כנראה הייתה מתגרשת ממנו אם זה היה אחרת).
אבל זה לא העניין - לחזן יש עכשיו גג חדש שהוא רץ איתו בטוויטר. הוא מעלה לשם תמונות שלו עם סלבס מדרגה זו או אחרת, למשל השף אביב משה או עורכת התרבות של ערוץ 10, חן ליברמן, מציין את שמו של הסלב ואז מוסיף בסוגריים “נראה לי".
הבדיחה הזו, להערכתי, נולדה כתוצאה מעוד ציוץ מביך של חזן - הוא העלה תמונה שלו עם משה פרץ וקרא לו דודו אהרון, ואז הוסיף “נראה לי". מישהו יכול לבקש ממנו שינסה להתמקצע בתפקידו כחבר כנסת, לפני שהוא עושה הסבה לקומדיה? וכמו כן, ענף הסטנד־אפ כבר עולה על גדותיו, תודה.
צילום: יונתן סינדל, פלאש 90
לא מעוררת השראה
כבר הרבה זמן שמיכל צפיר היא מישהי שכיף להתנגח בה ברשת. השנה ראיתי כמה וכמה פוסטים כאלה, שהפכו לוויראליים ושיורדים לחייה - על אופן ההתבטאות שלה, על הסכריניות הבלתי אמינה שנוטפת מכל סרטון ופוסט שלה, על העובדה שהפכה לגורו של תזונה וספורט בזכות הקילוגרמים הרבים שהשילה, כשהסאב־טקסט שעולה הוא כמעט תמיד של שמנופוביה ושיר הלל לרזון.
בסוף השבוע שעבר מישהו שלף ממעמקי יו־טיוב סרטון של צפיר מ־2012, שבו היא יושבת לצד בעלה, יואב צפיר. הוא מנגן והיא שרה את שיר הילדים שכתבה, “שמנמונת". המילים הפואטיות מספרות על סוג הילדה שהייתה, מוכשרת, מצחיקה, שובבה, אבל כל מה שכולם התמקדו בו היה המשקל העודף שלה. כביכול, שיר ילדים חמוד, אבל הוא כמובן לא כזה, אלא בעיקר מטריד ומושמץ.
באופן אישי, בחרתי לערוך את השיר שלה יחד עם השיר החדש של אדל, כך שזה נראה כאילו צפיר מכנה את אדל “שמנמונת, שמנמנולה, עגולונת, עגלגלולה" (מילות השיר במקור). זה סיפק לי שעות של הנאה. אבל לא משנה כמה שנאה צפיר תספוג ברשת (היא, אגב, הספיקה להפוך את הסרטון ההוא לפרטי, כדי שלא יהיה אפשר לצפות בו), היא תמשיך לצטט את המשוררת ט. סוויפט ולהגיד לעצמה ש־ Haters Gonna Hate.
אנשים כמוה אף פעם לא עוצרים לשאול את עצמם למה בעצם, הם מעוררים כל כך הרבה אנטגוניזם, ואם אולי חלילה, יש משהו במה שכל השונאים שלהם אומרים. דווקא יש לי תחושה שמתחת לכל המסרים החיוביים והחיוכים הגדולים שלה מסתתרת איזו אמת כואבת ואותנטית. אם רק תפסיק לשנייה ללעוס סלרי ולספר לנו כמה היא מאושרת לרוץ על הים בארבע לפנות בוקר, אולי היא תוכל לצאת החוצה ולעורר השראה באמת.
צילום: רויטרס
לא מפסיק לעשות שטויות
מתישהו בשבועות האחרונים פייסבוק החליטה להוציא את תיבת ה־Other לגמלאות. זה עצוב, כי עדיין קיימים לא מעט אנשים שכלל לא מודעים לקיומה ולעובדה שמסתתרות בה מאות הודעות שטרם נקראו.
קיומה של התיבה הזו היה תמוה מלכתחילה - אם יש תיבת ספאם, בשביל מה צריך את שלב הביניים הזה, ה־Other? האם היה מדובר בהיררכיה של הודעות? לימבו שבו ההודעות לכודות בשלב שבין החיים למוות?
בכל מקרה, העלמתה הצפויה של התיבה הזו אומרת בעצם שההודעות שלכם ינוקזו מעכשיו לשתי תיקיות - לאינבוקס ולספאם. כלומר, כפי שעדיף היה שיהיה בהתחלה.
ועכשיו, אחרי שהתרגלתם לקיומה של ה־Other, בואו תתרגלו מחדש למצב אחר. החלוקה תהיה, כמיטב המסורת של פייסבוק, רנדומלית. הודעות חשובות שהייתם רוצים לקבל ייקברו בתיבת הספאם, שיש אליה גישה רק מהמחשב (או דרך גלישה במובייל, אבל לא באמצעות האפליקציה), ואת כל ההודעות המטרידות או השיווקיות - ובכן, סביר שתחטפו ישירות לפרצוף.
חיבבתי את תיבת ה־other, המקום שבו נוחתות כל ההודעות של הגברים הקריפיים בפייסבוק. תמיד הסתתרה בה הבטחה לאיזה ליטוף לאגו, לאיזו הטרדה מינית מפנקת שתגרום לך לחשוב שמישהו אי שם בחלל הווירטואלי מוצא אותך מושכת מספיק כדי לנסות להתחיל איתך ואז לקרוא לך “מכוערת" כשתתעלמי.
ועכשיו מה? לאן יגיעו כל ההודעות הגסות והמגעילות? אולי הן בכלל תפסקנה להישלח? אולי מותה של תיבת ה־Other מסמן גם את מותם של הקריפיים בפייסבוק? לא. וזה בסדר, צוקרברג כבר יחשוב על פתרון יצירתי ומעיק חדש, ימתין עד שנתרגל אליו ואז יעלים אותו שוב.