מילים רבות נשפכו על האירועים האחרונים במדינת ישראל, והשאלה אם זו אינתיפאדה או לא, הפכה לבלתי רלוונטית לחלוטין. ראש אמ"ן, אלוף הרצי הלוי, קבע השבוע בסקירתו כי גל הטרור פרץ כתוצאה מתסכול האזרחים הפלסטינים מתנאי חייהם ומהיעדר התקדמות ושיפור במצבם. הקביעה הזאת נכונה, אולם היא חלקית בלבד. המצב הנוכחי נוצר בגלל ארבע סיבות המוסיפות להתקיים ומוסיפות לתדלק את המוטיבציה לבצע טרור.
הראשונה היא היעדר תהליך מדיני או מגעים עם הרשות הפלסטינית לגבי הסדר כלשהו. נכון, גם בצד הפלסטיני אין עם מי לדבר כיום בגלל חוסר תפקודו של אבו מאזן והתמקדותו בהסתה, בהפצת שקרים ובפנייה למוסדות הבינלאומיים; אולם אנו מחויבים לקבל אחריות למצב, בלי לחכות לצעדים שיעשו הפלסטינים.
הסיבה השנייה למצב הנוכחי היא היעדר אסטרטגיה ישראלית לטיפול בפלסטינים ובכלל. לא רק שאין יוזמה מדינית, אין גם תוכנית ארוכת טווח לאופן ההתמודדות עם הטרור הפלסטיני, עם ממשק החיים עם הפלסטינים, עם חמאס ברצועת עזה ועם התנועה האסלאמית בתוך ישראל. העיקרון של ממשלת ישראל הוא כיבוי שריפות מקומיות בתקווה להימנע מפיצוץ גדול. כך זה לאורך שנים.
הסיבה השלישית היא היעדר כל יוזמה ישראלית. היא נובעת מהיעדר אסטרטגיה, והתוצאה היא שמדינת ישראל תמיד מגיבה ולעולם אינה יוזמת שום מהלך - לא מדיני, לא צבאי, לא מודיעיני, לא בינלאומי. ולא רק זו, אלא שתגובת ישראל היא תמיד מדודה, מחושבת, מותאמת לפגיעה והולמת את ציפיות העולם. הצד שמנגד כבר למד להעריך ולדעת בדיוק לאיזו תגובה עליו לצפות לאחר כל מהלך שינקוט.
מהסיבה השלישית - היעדר היוזמה - נובעת הסיבה האחרונה - היעדר הרתעה. איבדנו את ההרתעה לחלוטין. זה מתחיל בכל מבצעי צה"ל מול רצועת עזה, שהגיעו תמיד בתגובה, היו מחושבים ומדודים והסתיימו ללא הכרעה מוחצת; וזה ממשיך במהלכים ובתגובות הצבאיות ביהודה ושומרון, בתגובות החלשות ובהיעדר הענישה מול הפורעים בירושלים בשנים האחרונות, בהיעדר כל עשייה מול התנועה האסלאמית בישראל, בהנחיות מגבילות לפתיחה באש בשטחים, ובעיקר בהתנצלות בלתי פוסקת על מה שאנחנו עושים כדי להגן על חיינו ועל קיומנו כאן. כל אלו פגעו דרמטית ביכולת ההרתעה הישראלית. הפלסטינים יודעים שצה"ל גדול, חזק ונורא, אולם הם יודעים גם שהוא כבול.
התוצאה הבלתי נמנעת היא התפרצות שנובעת מכל הסיבות הטובות: תסכול, ייאוש, שנאה, הסתה, חינוך נגד הכובש, קיצוניות דתית רצחנית, שאיפות לאומניות ועוד. הסיבה אינה רלוונטית, התוצאה היא הקובעת. רוב פעולות הטרור שבוצעו בשבועות האחרונים היו של בודדים - פיגועים מקומיים ובלתי מתוכננים שאינם נשענים על תשתיות טרור ועל הנחיות של מפקדות ארגוניות.
פיגוע גרר פיגוע. התופעה הזאת מוכרת וחוזרת על עצמה בכל פעם מחדש. הרקע כבר קיים, המוטיבציה קיימת, המציאות אינה משתנה. וכך פיגוע אחד שמצליח מעודד מיד את האחרים לנסות גם את מזלם. רובם צעירים חסרי כבוד ומעמד, קורבנות של סביבתם או של משפחתם, היוצרים להם בהינף סכין ונעיצתו ביהודי מעמד של גיבורים באומה הפלסטינית.
אם המחבל נהרג, לנצח יהיה שהיד מוערך, ומשפחתו תתוגמל במאות אלפי דינרים מהרשות הפלסטינית. אם רק נעצר, יזכה לתהילת עולם, לקצבה חודשית מכובדת גם מישראל וגם מהרשות הפלסטינית ולחינוך מקיף בכלא הישראלי.
מה שהחל כפרץ של תסכול וייאוש של בודדים הפך למגיפה מתפרצת של ברברים קיצוניים, הניזונים מהסתה בלתי פוסקת של המנהיגות הפלסטינית הדתית והחילונית כאחד, שמקבלת עידוד מסרטוני התעמולה של חמאס ודאע"ש המשודרים ללא הרף בטלוויזיה וברשתות החברתיות. פתאום יש לגיטימציה לכל פלסטיני לקחת סכין ולדקור יהודי. שהרי הראיס אבו מאזן בעצמו אמר כי "אנחנו קרובים לניצחון". אז עוד כמה רציחות בוודאי יקרבו את הפתרון.
אין פתרון קסם לעצירת פיגועי הבודדים הבלתי מתוכננים. כדי להילחם ביעילות בתופעה הזו מצד אחד ולנסות להפחית אותה מצד שני, צריכה מדינת ישראל לנקוט כמה צעדים:
הגברת ההרתעה באופן מיידי. תגובות קשות וחזקות מול מפרי סדר, מיידי אבנים, משליכי בקבוקי תבערה, דוקרים ודורסים. החמרת הענישה באופן דרמטי באמצעות שינויי חקיקה מתבקשים תאפשר לטפל ביד קשה גם בהסתה ובעבריינות הרחוב.
ייזום מהלך מדיני. יצירת אווירה של פיוס ונכונות להידברות תוך נקיטת יוזמה אמיתית, בליווי מדינות מערביות וערביות בעלות השפעה.
הגדרת יעדים אסטרטגיים אמיצים, ארוכי טווח וברורים והצהרה עליהם - הן מול הרשות הפלסטינית, הן מול חמאס, הן מול התנועה האסלאמית והן בנושא ירושלים והר הבית.
הכותב כיהן כראש מטה ראש השב"כ [email protected]