אז הנה עוד פרק מתיאטרון האבסורד שלנו: עמוס עוז הודיע בימים אלה שהוא אינו רוצה להשתתף עוד באירועים שמארגנת מדינת ישראל הרשמית; לא בארץ ולא בחו”ל. בעיקר אלה שיוזמות השגרירויות שלה במסגרת המאמצים להדוף את המתקפות האנטישמיות של גורמים שונים בעולם.
אינני יודע אם זה חלק מן הניסיון הנואש שלו, רב־השנים, לזכות בפרס נובל, לספרות או לשלום או בכלל, על מפעל חיים למשל, אבל אני בכל זאת הייתי רוצה לשמוע מפיו הסבר להתנהגות המבישה הזאת.
כבר שמעתי “אנשי רוח” אחרים, חקיינים, זמרים ובדחנים, שמתנגדים להופיע ב”שטחים הכבושים” – וההסבר שלהם היה שהם לא מוכנים לתת לגיטימציה, כביכול, על ידי הופעתם במקומות האלה, לגזילת האדמות של “העם הפלסטיני”. ניסיתי להבין אותם, אבל לא כל כך הצלחתי. לא ראיתי, לדוגמה, הבדל בין הופעה בבקעת הירדן לבין הופעה בחמאם ביפו. הרי מיפו “התפנו” הערבים בעל כורחם הרבה שנים לפני שהם גורשו, לכאורה, מן האדמות שעליהן בנויה אריאל, אז מה בדיוק ההבדל בין שני המקומות הללו? כלום באמת חושבת עינב גלילי, סרבנית הופעות מוצהרת מעבר ל”קו הירוק”, שהאדמות שנכבשו ב־1967 פחות כשרות מאלה שנכבשו ב־1948?
אבל אל גלילי אין לי בכלל טענות. היא, כאדם פרטי, לא חשוב במיוחד, מקיימת, בהתנהגותה, את זכותה להביע עמדה שבעיניה היא מוצדקת. אני חושב שעמדה זו מגלמת צביעות, או תמימות, אם להתייחס בסלחנות לגחמות הבלתי רציונליות של המחנה שאליו היא משתייכת, אבל זה לא צריך להדאיג את גלילי. מה שאני ושכמותי חושבים עליה לא צריך להשפיע על עמדותיה הילדותיות. את הטקסטים שכותבים עבורה אחרים היא תמיד תוכל להמשיך ולהקריא מן הנייר המונח לפניה.
לעומת זאת, אותי מדאיג הרבה יותר טיפוס כמו עמוס עוז. אינני יודע למה הוא החליט “להחרים” את מדינת ישראל, אבל מעשהו, בעיני, אין שפל ממנו. בימים שבהם מדינת ישראל מנסה להילחם בכל כוחה בניסיונות ליצור דה־לגיטימציה מסביבה, עולה על הבמה העולמית סופר ישראלי מוכר, מי שתעשיית היחצ”נות שלו לא הייתה מביישת אף מנהיג של מדינה גדולה, ומכריז קבל עולם ומלואו שגם הוא במחרימים. אינני מוצא מילים חריפות מספיק כדי לגנות את המעשה הנבזי הזה של עמוס עוז.
אני יודע שהוא חבר קרוב של שמעון פרס – ולכן אני כמעט בטוח שהוא נועץ בו לפני שהוא עשה את מה שהוא הכריז עליו. וגם אם עוז לא התייעץ עמו, העובדה שבכל העולם יודעים על הידידות המופלאה בין השניים – ופרס הרי טורח כל השנים לנסות ולדחוף את עוז לשורת מקבלי פרס נובל – מוסיפה משקל עצום ל”הכרזת החרם” של עוז. מה גם שפרס לא טרח עד כה להתנער פומבית מן הדברים.
אני יודע שהוא חבר קרוב של שמעון פרס – ולכן אני כמעט בטוח שהוא נועץ בו לפני שהוא עשה את מה שהוא הכריז עליו. וגם אם עוז לא התייעץ עמו, העובדה שבכל העולם יודעים על הידידות המופלאה בין השניים – ופרס הרי טורח כל השנים לנסות ולדחוף את עוז לשורת מקבלי פרס נובל – מוסיפה משקל עצום ל”הכרזת החרם” של עוז. מה גם שפרס לא טרח עד כה להתנער פומבית מן הדברים.
בין כך ובין כך, הנבזות היא כפולה ומכופלת. שניים אלה גורמים בהתנהגותם נזק בל יתואר לאיתנותו של הבית הלאומי של העם היהודי, תוך שהם מעמידים את עצמם בשורה אחת עם גדולי משמיציה של המדינה היהודית. והנה מה שיש לי להגיד על זה: על שמעון פרס להתנער פומבית מהחרם שהטיל חברו הקרוב, עמוס עוז, על מדינת ישראל. מי ששימש במשך שבע שנים נשיא של המדינה שאותה משמיץ כיום ידידו הקרוב לא יכול לנהוג אחרת. ואולי, לפרס הכל נסלח.